בריאה
נתאר לנו חושך, מהסוג הכהה במיוחד, ריח מלוח של מי ים, ורוח פרצים מרחפת על פני המים. החושך חזק מכדי לראות, אך היכן שנגמרים המים מתחיל חוף, המשתרע עד קצה האופק. ממעל, היכן שהיינו מצפים למצוא כוכבים, אין ולו אור זעיר להקל על החושך הקדמוני. ופרט לצלילי הרוח ורחש הגלים, אין קול שיפר את הדממה.
על החוף, פתאום, מתחילה תנועה. קטנה אמנם, וכמעט בלתי מורגשת, אבל ללא ספק תנועה. מעין רעידות חוזרות ונשנות המשמיעות רחש משונה.
היא, שעדיין אינה יודעת מי, או מה, היא בכלל, מתחילה להרגיש בקור העוטף אותה. היא אינה רואה דבר, אבל גם אינה יודעת כלל מה המשמעות של ראייה.
אחרי רגעים מספר, כאב חד מפלח את התודעה הצעירה. הוא מורגש במיוחד במרכז האזור שבו הייתה אומרת שהיא עצמה נמצאת, לו היה לה חוש התמצאות בשלב זה. לאחר בחינה מדוקדקת יותר, הייתה מבינה כי הכאב מרוכז דווקא בשני עיגולים הנמצאים לפני ומצידי אותו האזור.
אור בהיר בוקע מהנקודה על החוף. נכבה ונדלק.
אל האור מצטרף קול צורם. זהו אינו משב הרוח, שאליו כבר התרגלה התודעה, גם לא רחש הגלים. קול אחר, כמו קורא אליה, שואל אַיֵּך. הקול עולה ויורד, כמו מתואם עם האור הבהיר. היא עדיין אינה יודעת איך לפעול, מנסה לענות לקול הקורא אליה, אך נופלת אל החול הקר. היא רועדת. כל שברצונה הוא לגרום לקול להפסיק, לצלצול המעיק להחריש.
ואז בבת אחת שוב חושך, שוב דממה. התודעה החדשה מספיקה אך לרגע להוציא אנחת רווחה, ואז נעלמת גם היא.
שוב עוטפים את החוף הרוח ורחש הגלים. והחושך, שליט יחידי, ממלא את החלל.
נתאר לנו חושך, מהסוג הכהה במיוחד, ריח מלוח של מי ים, ורוח פרצים מרחפת על פני המים. החושך חזק מכדי לראות, אך היכן שנגמרים המים מתחיל חוף, המשתרע עד קצה האופק. ממעל, היכן שהיינו מצפים למצוא כוכבים, אין ולו אור זעיר להקל על החושך הקדמוני. ופרט לצלילי הרוח ורחש הגלים, אין קול שיפר את הדממה.
על החוף, פתאום, מתחילה תנועה. קטנה אמנם, וכמעט בלתי מורגשת, אבל ללא ספק תנועה. מעין רעידות חוזרות ונשנות המשמיעות רחש משונה.
היא, שעדיין אינה יודעת מי, או מה, היא בכלל, מתחילה להרגיש בקור העוטף אותה. היא אינה רואה דבר, אבל גם אינה יודעת כלל מה המשמעות של ראייה.
אחרי רגעים מספר, כאב חד מפלח את התודעה הצעירה. הוא מורגש במיוחד במרכז האזור שבו הייתה אומרת שהיא עצמה נמצאת, לו היה לה חוש התמצאות בשלב זה. לאחר בחינה מדוקדקת יותר, הייתה מבינה כי הכאב מרוכז דווקא בשני עיגולים הנמצאים לפני ומצידי אותו האזור.
אור בהיר בוקע מהנקודה על החוף. נכבה ונדלק.
אל האור מצטרף קול צורם. זהו אינו משב הרוח, שאליו כבר התרגלה התודעה, גם לא רחש הגלים. קול אחר, כמו קורא אליה, שואל אַיֵּך. הקול עולה ויורד, כמו מתואם עם האור הבהיר. היא עדיין אינה יודעת איך לפעול, מנסה לענות לקול הקורא אליה, אך נופלת אל החול הקר. היא רועדת. כל שברצונה הוא לגרום לקול להפסיק, לצלצול המעיק להחריש.
ואז בבת אחת שוב חושך, שוב דממה. התודעה החדשה מספיקה אך לרגע להוציא אנחת רווחה, ואז נעלמת גם היא.
שוב עוטפים את החוף הרוח ורחש הגלים. והחושך, שליט יחידי, ממלא את החלל.