הפח
אני עומדת כאן על הגג של בית הספר הישן, האוויר נעים, והנשימות העמוקות שלי ממלאות את הריאות בריח השדות שסביב לישוב, ומנסה להיזכר איך הגענו למצב הזה. הזיכרונות מטושטשים, אבל אני חייבת להצליח להבין, לפני שהזמן יאבד בשנית.
אני עומדת כאן על הגג של בית הספר הישן, האוויר נעים, והנשימות העמוקות שלי ממלאות את הריאות בריח השדות שסביב לישוב, ומנסה להיזכר איך הגענו למצב הזה. הזיכרונות מטושטשים, אבל אני חייבת להצליח להבין, לפני שהזמן יאבד בשנית.
שנים לאחר מכן פגשתי בו שוב, הרוח שנשב הודיע לתחושת הזמן המטושטשת שלי כי העונה היא שוב סתיו (או אולי בעצם תחילתו של חורף), והמבט בעיניו, או לפחות זה שנדמה היה לי שראיתי, הראה כי גם בו העלתה הסיטואציה זיכרונות נעורים.
נראה היה שהוא שמח לראות אותי. "מתי הייתה הפעם האחרונה?", לא זכרתי. ובכלל, הזיכרונות שלי מהמפגשים שלנו לקו בחוסר משווע בפרטים. "לפני שנתיים, אני חושב, נתקלנו ברחוב". ככל שהמשכנו לדבר החיוך על פניו גדל, ואינני יודעת אם הדבר נראה היה כך לצופה מבחוץ, משורר או שאינו משורר, אבל נראה היה שבכל זאת עברו בינינו דברים יותר נסתרים, כמו הכרנו זו את זה כל כך, שלא היה צורך בתרגום.
בתקופה שלאחר מכן, נפגשנו מספר פעמים בשבוע, לרוב בטיולים ברחוב, או בבתי קפה שונים בעיר. מעטות היו הפעמים בהן נפגשנו עם אנשים נוספים. אינני זוכרת את כל הפרטים של כל מפגש ומפגש, אבל מפעם לפעם נראה היה שהוא צופה את התקדמות השיחה, כמו מנבא את העתיד להיאמר, ואילו אני הרגשתי כל פעם מחדש כאילו הייתה זו הפעם הראשונה בה דיברנו. הייתי מופתעת שוב ושוב מהקירבה המפתיעה, מהיכולת שלו לקרוא את מחשבותיי כאילו נאמרו. לעיתים הייתה דמעה מפרה את שלוות החיוך הנסוך על פניו, ומעולם לא הבנתי על מה, או על מי הוא בוכה. כל ההסברים שלו נגמרו במלמולים חרישיים, או באמירות פילוסופיות, שהיו רחוקות מהחוויה שלי. אני מודה שהבכי קסם לי, אבל פחדתי מכך שלא הבנתי נכון, פחדתי שמשהו שעשיתי, או אולי משהו שאעשה, הוא שגורם לצער.
אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה מאושרת יחסית, למרות שהטשטוש מונע ממני להצביע על אירועים ספציפיים בהם הרגשתי ככה. נראה כאילו אינני זוכרת גם את תוכן השיחות, לא, זה לא מדויק, אני זוכרת מעטות.
יום אחד, באחת הפעמים הראשונות בהן נפגשנו בחדרו, שהיה לבן ברובו, וכמעט לא הכיל קישוטים על הקירות, צלצל הטלפון, ובפעם הראשונה זכיתי לראות תמונה שתחזור על עצמה פעמים רבות במהלך הקשר בינינו. הוא שלח את ידו בחשש אל המכשיר, וענה, דמעות כבר בעיניו. השיחה הייתה קצרה, לא יותר משלוש דקות, שבהן הוא כמעט ולא אמר מילה. לאחר מכן נשען על הארון הלבן שבחדר, התכופף למצב כריעה, דמעות זולגות מעיניו, בכמות שלא הכרתי, והוא ממלמל לעצמו בתחילה "לא יכול להיות, לא", ולאחר מכן דברים לא מובנים.
בפעם הראשונה ההיא, ניסיתי לחבק ולהרגיע אותו, אך הוא הדף אותי ממנו בתנועות החוזרות ונשנות שלו קדימה ואחורה, נשען עם הגב על הארון ומנתק עצמו ממנו.
לאט לאט הפך הטקס הזה למקום המפגש העיקרי שלנו. כמעט שלא נפגשנו ברחובות העיר, שנראו לנו מלאים המון משמים, או בבתי הקפה, שנמאסו עלינו מהר מהצפוי. גם המפגש התקצר, ואני התחלתי להגיע רגע קצר לפני צלצול הטלפון, וללכת כאשר נרגע לבסוף. הניסיונות השונים שלי להוציא אותו מהמצב המוזר הזה, שאליו הייתה מכניסה אותו השיחה, כשלו בזה אחר זה. כשביקשתי שיירגע לא הגיב. כשצעקתי עליו שיצא מזה, הגביר את מלמוליו לכדי צעקה, אך המילים נותרו ללא פשר. וכשבכיתי אני, הרגשתי התעלמות מעליבה.
הייתי כבר על סף ייאוש ושקלתי לוותר, כשעלתה בדעתי דרך שאולי תאפשר לי לשבור את המעגל הסגור הזה. בפעם האחרונה שבה הייתי באותו החדר, התקרבתי לטלפון בעצמי, וניסיתי להקשיב למילים. כפי שצפיתי, הוא לא הביע שום התנגדות. שמעתי רק שברי משפטים, לא מספיק כדי להבין את הפרטים, אבל שני דברים היו ברורים: הקול היה קול אישה, מוכר לי, אינני יודעת מהיכן, והשם שלי, שב ונאמר מספר פעמים. לאחר מכן כבר לא יכולתי לוותר, הייתי חייבת להבין מה נאמר, להבין את הטקס, לפענח את הקודים. הכל היה תלוי בזה.
אבל לאחר מכן אני לא זוכרת ששוב חזרתי לאותו החדר. זה מוזר, אבל נראה היה כאילו בבת אחת הוא נעלם מחיי, הלך כדי שלא לחזור. בלית ברירה התחלתי לשחזר בראשי את הטקס, כמו חשבתי שבשחזור אוכל להבין סופסוף. רוקנתי חדר אחד בדירה שלי מהתמונות על הקירות, קניתי טלפון קווי כמו זה שהיה לו, ושיחקתי את התפקידים לסירוגין. פעם הייתי אני, מקשיבה וצופה, פעם הוא, עונה לטלפון ובוכה, ופעם הקול המנחם בטלפון. ניסיתי לשחזר בדיוק את המלמולים, להבין, לפענח. אבל כל הניסיונות כשלו, הכל נשאר אפוף ערפל, וחסר כל פשר.
כשמאסתי בחדר, התחלתי לטייל בשכונה, מוצאת עצמי לבסוף תמיד על גג בית הספר, מביטה על מסלול ההליכה שלי מלמעלה. כאן, כך נדמה, הייתה לי לרגע מנוחה, לרגע קט לא עניין אותי פשר אותו טקס מוזר, משמעות המלמול, השם שלי שהוזכר. יכולתי לעצום עיניים בלי לחשוב על כלום, או להסתכל על העיר השכנה, על הבניינים הרחוקים או הקרובים.
אבל הוא חדר גם לכאן. התחלתי רואה אותו בחדרו, רגעים לפני שהטלפון צלצל. התחננתי שיפסיק, שישנה את המילים, שלא יבכה, אבל הטקס נשאר בשלו. שוב צלצול, שוב הוא מושיט את היד ברעד, שוב השם שלי בוקע מהמכשיר, ושוב בכי.
מפעם לפעם הדחיפות בקול שלי נהייתה קיצונית יותר. התחננתי שיפסיק, שיחשוב על משהו אחר, שלא יענה. התחננתי שיחשוב על מישהי אחרת. קמתי והתחלתי לצעוק לחצר שלמטה, התקרבתי אליו, מנסה שישמע, שיחשוב על משהו אחר, רק לא שוב על זה. אבל על מה? הטקס עדיין היה לא מובן.
נראה היה שהוא שמח לראות אותי. "מתי הייתה הפעם האחרונה?", לא זכרתי. ובכלל, הזיכרונות שלי מהמפגשים שלנו לקו בחוסר משווע בפרטים. "לפני שנתיים, אני חושב, נתקלנו ברחוב". ככל שהמשכנו לדבר החיוך על פניו גדל, ואינני יודעת אם הדבר נראה היה כך לצופה מבחוץ, משורר או שאינו משורר, אבל נראה היה שבכל זאת עברו בינינו דברים יותר נסתרים, כמו הכרנו זו את זה כל כך, שלא היה צורך בתרגום.
בתקופה שלאחר מכן, נפגשנו מספר פעמים בשבוע, לרוב בטיולים ברחוב, או בבתי קפה שונים בעיר. מעטות היו הפעמים בהן נפגשנו עם אנשים נוספים. אינני זוכרת את כל הפרטים של כל מפגש ומפגש, אבל מפעם לפעם נראה היה שהוא צופה את התקדמות השיחה, כמו מנבא את העתיד להיאמר, ואילו אני הרגשתי כל פעם מחדש כאילו הייתה זו הפעם הראשונה בה דיברנו. הייתי מופתעת שוב ושוב מהקירבה המפתיעה, מהיכולת שלו לקרוא את מחשבותיי כאילו נאמרו. לעיתים הייתה דמעה מפרה את שלוות החיוך הנסוך על פניו, ומעולם לא הבנתי על מה, או על מי הוא בוכה. כל ההסברים שלו נגמרו במלמולים חרישיים, או באמירות פילוסופיות, שהיו רחוקות מהחוויה שלי. אני מודה שהבכי קסם לי, אבל פחדתי מכך שלא הבנתי נכון, פחדתי שמשהו שעשיתי, או אולי משהו שאעשה, הוא שגורם לצער.
אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה מאושרת יחסית, למרות שהטשטוש מונע ממני להצביע על אירועים ספציפיים בהם הרגשתי ככה. נראה כאילו אינני זוכרת גם את תוכן השיחות, לא, זה לא מדויק, אני זוכרת מעטות.
יום אחד, באחת הפעמים הראשונות בהן נפגשנו בחדרו, שהיה לבן ברובו, וכמעט לא הכיל קישוטים על הקירות, צלצל הטלפון, ובפעם הראשונה זכיתי לראות תמונה שתחזור על עצמה פעמים רבות במהלך הקשר בינינו. הוא שלח את ידו בחשש אל המכשיר, וענה, דמעות כבר בעיניו. השיחה הייתה קצרה, לא יותר משלוש דקות, שבהן הוא כמעט ולא אמר מילה. לאחר מכן נשען על הארון הלבן שבחדר, התכופף למצב כריעה, דמעות זולגות מעיניו, בכמות שלא הכרתי, והוא ממלמל לעצמו בתחילה "לא יכול להיות, לא", ולאחר מכן דברים לא מובנים.
בפעם הראשונה ההיא, ניסיתי לחבק ולהרגיע אותו, אך הוא הדף אותי ממנו בתנועות החוזרות ונשנות שלו קדימה ואחורה, נשען עם הגב על הארון ומנתק עצמו ממנו.
לאט לאט הפך הטקס הזה למקום המפגש העיקרי שלנו. כמעט שלא נפגשנו ברחובות העיר, שנראו לנו מלאים המון משמים, או בבתי הקפה, שנמאסו עלינו מהר מהצפוי. גם המפגש התקצר, ואני התחלתי להגיע רגע קצר לפני צלצול הטלפון, וללכת כאשר נרגע לבסוף. הניסיונות השונים שלי להוציא אותו מהמצב המוזר הזה, שאליו הייתה מכניסה אותו השיחה, כשלו בזה אחר זה. כשביקשתי שיירגע לא הגיב. כשצעקתי עליו שיצא מזה, הגביר את מלמוליו לכדי צעקה, אך המילים נותרו ללא פשר. וכשבכיתי אני, הרגשתי התעלמות מעליבה.
הייתי כבר על סף ייאוש ושקלתי לוותר, כשעלתה בדעתי דרך שאולי תאפשר לי לשבור את המעגל הסגור הזה. בפעם האחרונה שבה הייתי באותו החדר, התקרבתי לטלפון בעצמי, וניסיתי להקשיב למילים. כפי שצפיתי, הוא לא הביע שום התנגדות. שמעתי רק שברי משפטים, לא מספיק כדי להבין את הפרטים, אבל שני דברים היו ברורים: הקול היה קול אישה, מוכר לי, אינני יודעת מהיכן, והשם שלי, שב ונאמר מספר פעמים. לאחר מכן כבר לא יכולתי לוותר, הייתי חייבת להבין מה נאמר, להבין את הטקס, לפענח את הקודים. הכל היה תלוי בזה.
אבל לאחר מכן אני לא זוכרת ששוב חזרתי לאותו החדר. זה מוזר, אבל נראה היה כאילו בבת אחת הוא נעלם מחיי, הלך כדי שלא לחזור. בלית ברירה התחלתי לשחזר בראשי את הטקס, כמו חשבתי שבשחזור אוכל להבין סופסוף. רוקנתי חדר אחד בדירה שלי מהתמונות על הקירות, קניתי טלפון קווי כמו זה שהיה לו, ושיחקתי את התפקידים לסירוגין. פעם הייתי אני, מקשיבה וצופה, פעם הוא, עונה לטלפון ובוכה, ופעם הקול המנחם בטלפון. ניסיתי לשחזר בדיוק את המלמולים, להבין, לפענח. אבל כל הניסיונות כשלו, הכל נשאר אפוף ערפל, וחסר כל פשר.
כשמאסתי בחדר, התחלתי לטייל בשכונה, מוצאת עצמי לבסוף תמיד על גג בית הספר, מביטה על מסלול ההליכה שלי מלמעלה. כאן, כך נדמה, הייתה לי לרגע מנוחה, לרגע קט לא עניין אותי פשר אותו טקס מוזר, משמעות המלמול, השם שלי שהוזכר. יכולתי לעצום עיניים בלי לחשוב על כלום, או להסתכל על העיר השכנה, על הבניינים הרחוקים או הקרובים.
אבל הוא חדר גם לכאן. התחלתי רואה אותו בחדרו, רגעים לפני שהטלפון צלצל. התחננתי שיפסיק, שישנה את המילים, שלא יבכה, אבל הטקס נשאר בשלו. שוב צלצול, שוב הוא מושיט את היד ברעד, שוב השם שלי בוקע מהמכשיר, ושוב בכי.
מפעם לפעם הדחיפות בקול שלי נהייתה קיצונית יותר. התחננתי שיפסיק, שיחשוב על משהו אחר, שלא יענה. התחננתי שיחשוב על מישהי אחרת. קמתי והתחלתי לצעוק לחצר שלמטה, התקרבתי אליו, מנסה שישמע, שיחשוב על משהו אחר, רק לא שוב על זה. אבל על מה? הטקס עדיין היה לא מובן.
עוד רגע המכשיר יצלצל, אני כבר יודעת. אני קמה לאט. תחשוב על משהו אחר. אני לוקחת שני צעדים קדימה. "די, הנח". שתי נשימות עמוקות ממלאות את הריאות באוויר הלילה הקר. עכשיו דמעות החלו זולגות מעיניי, הטלפון החל לצלצל, היד מתקרבת להרים את המכשיר. מתחתיה החצר מטושטשת, רק הפח הבודד נראה בחדות. רק עוד רגע. תן לי רק עוד רגע. יותר לאט. למה למהר?
כשהבנתי, הכל כבר נעלם.
כשהבנתי, הכל כבר נעלם.