התיאטרון
א.
בפעם השלישית שבה ראיתי את ההצגה הייתי עייף מאוד.
התעוררתי בערך בשתים עשרה בצהריים, כשהיא כבר לא הייתה לידי. אל תתנו לשעה לבלבל אתכם, נכנסתי לאותה המיטה בשבע בבוקר, ונרדמתי לא מוקדם מתשע. ואם לחסוך מעצמי את המבוכה, המלווה לרוב לכישלונות מסוג זה, רק אוסיף שלא ישנתי טוב גם את הזמן הקצר הזה.
הדירה שלה הייתה קרובה למדי לתיאטרון, אבל היו לי עוד עשר שעות לפחות להעביר. נכנסתי לאוטו, והתחלתי לנהוג ברחבי האזור. הסמטאות של עיר האורות נראו משמימות מהרגיל, ובשעות היום המוקדמות הללו, הן כללו בעיקר בני אדם מהסוג המשעמם, ולא מהסוגים הבזויים עוד יותר.
אין לי שמץ של מושג איך עברו השעות עד תחילת ההצגה, אבל ברור לי שהן כללו מספר כוסות יין, שהן לא כללו סקס, ושהן לא היו מעניינות במיוחד.
נכנסתי לתיאטרון הרבה לפני שהתחילה ההצגה, התיישבתי במקום הקבוע שלי ליד הבאר, והתחלתי לבחון את הבחורות בקהל. המראה היה מאכזב. מספר בחורות שלא נראו טוב, מספר נשים מבוגרות, ולבחורה החמודה היחידה שראיתי בבירור הייתה חַבֵרָה.
כשהמשורר עלה לבמה, לכל המילים בצרפתית פתאום הייתה משמעות הגיונית. מבעד למסך העשן ולטשטוש העייפות, הוא תיאר לי את רחובות הכרך המשמימים שבחוץ, את הלסביות שלידי, את נשות התענוג שלא פגשתי, ואת הרצון העז שלי שלא ללכת לישון.
ב.
בפעם השנייה שראיתי את ההצגה הייתי לבד.
השעה הייתה בערך שבע בערב, כשיצאתי מהבית של אלון, נכנסתי לרכב שחנה בחוץ, והתחלתי את הנסיעה חזרה לכיוון תל אביב. המטרה הייתה לראות שוב הצגה שכבר ראיתי בעבר. אלון ויתר על התענוג (גם הוא ראה כבר את ההצגה), אבל אני פשוט הייתי חייב לראות הצגה באותו הערב, וזו הייתה ההצגה המעניינת היחידה.
הדרך הייתה עמוסה מדי ברכבים (זה מה שקורה כשנוסעים מוקדם מדי), כך שלא הצלחתי ליהנות ממנה כמו שצריך. כשהתחלתי לחלום בהקיץ על נועה, המכונית שלפני האטה בפתאומיות. כששרתי בקולי קולות את Bye Bye Love, אופנוע עקף אותי בלי לאותת. וכששמעתי את סע לאט, כבר בכניסה לעיר, הנהג מאחורי צפר לי בעצבנות. בקיצור – כולם על הכביש היו נגדי.
הגעתי לתל אביב בערך בתשע, משהו כמו שעה לפני תחילת ההצגה, והתחלתי לחפש את מי אני יכול לגרור איתי. החברים שלי היו מפוזרים: בחו"ל, באוניברסיטה בירושלים, בצבא. נועה, כמו תמיד, לא ענתה לטלפון ממני, וכמוה גם עוד שתיים שהתקשרתי אליהן.
ואליה לא רציתי לטלפן – הצקתי לה יותר מדי באותה התקופה, והחשש שאצליח להרחיק גם אותה היה משתק. בסוף, כאמור, הלכתי להצגה לבד.
התיאטרון היה מלא בבחורות יפות. חשבתי לפתוח בשיחה עם אחת מהן, אבל גיליתי ש"פיק ברכיים" הוא ביטוי מילולי יותר ממה שחשבתי – הפחדנות הזו שלי הייתה בזויה בעיניי – אז רק המשכתי לבהות כהרגלי, מקווה לקלוט את מבטה של איזו בחורה מקסימה שתוחמא מהחיוך המהוסס שלי, המכוון אליה – מה שכמובן לא קרה.
הבמה הייתה מעוצבת בהתאם לאופי ההצגה. בקדמת הבמה הייתה כוננית קטנה, עליה ספרים מאובקים ומנורת שולחן עתיקה, ולצידה כסא עץ פשוט. מאחור לשמאל היה ממוקם פסנתר כנף שחור ויפה. שאר הבמה הוקדשה לנגנים שליוו את ההצגה.
השחקן עלה לבוש בחליפה והתיישב בכסא הפנוי. אני מניח שגם הלהקה עלתה בשלב כלשהו, כי המוזיקה נשמעה חיה, אבל המבט שלי היה מרותק אליו. לקול צרידת אצבעות, ומוזיקה שנשמעה כאילו נכתבה לפני ארבעים שנה, הוא התחיל לשיר.
ברור היה לשנינו שהמילים אינן שלו, וגם אינן שלי, אבל לאט לאט, ככל שנמשכה ההצגה, נכנסנו שנינו לתוך אותו עולם תמוה ומעניין, לאותו כרך רחוק מלא פריצות ותועבה, לאותם הכאבים העתיקים. למשך שעה נעלמתי.
ואז נגמרה ההצגה – השחקן השתחווה, הקהל מחא כפיים – ואני מצאתי עצמי ברחובות המכוערים של תל אביב, לבד, שוב "עבד זמן נרצע", ועוד אחד כזה שאינו מסוגל (אולי איננו מוכן) להשתכר כדי להשתחרר מהעבדות. זה היה שוב אחד הרגעים האלה, ופתאום מצאתי את עצמי מסכים איתה לגבי רוב הדברים המגעילים בתל אביב. היה מסריח, היה מכוער, וההומלס בפינת הרחוב שנתתי לו כסף הצליח איכשהו לדכא אותי עוד יותר מהרגיל. רק לגבי הרעש לא הסכמתי איתה – השקט היה רע, הרעש היה טוב – ובאותו רגע העיר הייתה דוממת נוכח אותו "אור סתור-רוח של פנס רחוב".
הגעתי אליה לדירה מתישהו בבוקר. הרגליים כבר כאבו לי, האוזן התחממה מהניסיונות להתקשר למישהי אחרת – מוטב שאדייק – מישהי זרה.
היא פתחה לי את הדלת מתוך שינה.
"שלום"
"שלום"
"לילה טוב".
ג.
בפעם הראשונה הלכתי להופעה עם כמה חברים ואיתה.
המוזיקה הייתה מגניבה, המילים היו מוזרות – אותה הן הטרידו, משהו בבוטות שבהן צרם לה, אבל אני פשוט חשבתי שאנחנו לא מסוגלים להבין – אחר כך פשוט הלכנו לישון.
א.
בפעם השלישית שבה ראיתי את ההצגה הייתי עייף מאוד.
התעוררתי בערך בשתים עשרה בצהריים, כשהיא כבר לא הייתה לידי. אל תתנו לשעה לבלבל אתכם, נכנסתי לאותה המיטה בשבע בבוקר, ונרדמתי לא מוקדם מתשע. ואם לחסוך מעצמי את המבוכה, המלווה לרוב לכישלונות מסוג זה, רק אוסיף שלא ישנתי טוב גם את הזמן הקצר הזה.
הדירה שלה הייתה קרובה למדי לתיאטרון, אבל היו לי עוד עשר שעות לפחות להעביר. נכנסתי לאוטו, והתחלתי לנהוג ברחבי האזור. הסמטאות של עיר האורות נראו משמימות מהרגיל, ובשעות היום המוקדמות הללו, הן כללו בעיקר בני אדם מהסוג המשעמם, ולא מהסוגים הבזויים עוד יותר.
אין לי שמץ של מושג איך עברו השעות עד תחילת ההצגה, אבל ברור לי שהן כללו מספר כוסות יין, שהן לא כללו סקס, ושהן לא היו מעניינות במיוחד.
נכנסתי לתיאטרון הרבה לפני שהתחילה ההצגה, התיישבתי במקום הקבוע שלי ליד הבאר, והתחלתי לבחון את הבחורות בקהל. המראה היה מאכזב. מספר בחורות שלא נראו טוב, מספר נשים מבוגרות, ולבחורה החמודה היחידה שראיתי בבירור הייתה חַבֵרָה.
כשהמשורר עלה לבמה, לכל המילים בצרפתית פתאום הייתה משמעות הגיונית. מבעד למסך העשן ולטשטוש העייפות, הוא תיאר לי את רחובות הכרך המשמימים שבחוץ, את הלסביות שלידי, את נשות התענוג שלא פגשתי, ואת הרצון העז שלי שלא ללכת לישון.
ב.
בפעם השנייה שראיתי את ההצגה הייתי לבד.
השעה הייתה בערך שבע בערב, כשיצאתי מהבית של אלון, נכנסתי לרכב שחנה בחוץ, והתחלתי את הנסיעה חזרה לכיוון תל אביב. המטרה הייתה לראות שוב הצגה שכבר ראיתי בעבר. אלון ויתר על התענוג (גם הוא ראה כבר את ההצגה), אבל אני פשוט הייתי חייב לראות הצגה באותו הערב, וזו הייתה ההצגה המעניינת היחידה.
הדרך הייתה עמוסה מדי ברכבים (זה מה שקורה כשנוסעים מוקדם מדי), כך שלא הצלחתי ליהנות ממנה כמו שצריך. כשהתחלתי לחלום בהקיץ על נועה, המכונית שלפני האטה בפתאומיות. כששרתי בקולי קולות את Bye Bye Love, אופנוע עקף אותי בלי לאותת. וכששמעתי את סע לאט, כבר בכניסה לעיר, הנהג מאחורי צפר לי בעצבנות. בקיצור – כולם על הכביש היו נגדי.
הגעתי לתל אביב בערך בתשע, משהו כמו שעה לפני תחילת ההצגה, והתחלתי לחפש את מי אני יכול לגרור איתי. החברים שלי היו מפוזרים: בחו"ל, באוניברסיטה בירושלים, בצבא. נועה, כמו תמיד, לא ענתה לטלפון ממני, וכמוה גם עוד שתיים שהתקשרתי אליהן.
ואליה לא רציתי לטלפן – הצקתי לה יותר מדי באותה התקופה, והחשש שאצליח להרחיק גם אותה היה משתק. בסוף, כאמור, הלכתי להצגה לבד.
התיאטרון היה מלא בבחורות יפות. חשבתי לפתוח בשיחה עם אחת מהן, אבל גיליתי ש"פיק ברכיים" הוא ביטוי מילולי יותר ממה שחשבתי – הפחדנות הזו שלי הייתה בזויה בעיניי – אז רק המשכתי לבהות כהרגלי, מקווה לקלוט את מבטה של איזו בחורה מקסימה שתוחמא מהחיוך המהוסס שלי, המכוון אליה – מה שכמובן לא קרה.
הבמה הייתה מעוצבת בהתאם לאופי ההצגה. בקדמת הבמה הייתה כוננית קטנה, עליה ספרים מאובקים ומנורת שולחן עתיקה, ולצידה כסא עץ פשוט. מאחור לשמאל היה ממוקם פסנתר כנף שחור ויפה. שאר הבמה הוקדשה לנגנים שליוו את ההצגה.
השחקן עלה לבוש בחליפה והתיישב בכסא הפנוי. אני מניח שגם הלהקה עלתה בשלב כלשהו, כי המוזיקה נשמעה חיה, אבל המבט שלי היה מרותק אליו. לקול צרידת אצבעות, ומוזיקה שנשמעה כאילו נכתבה לפני ארבעים שנה, הוא התחיל לשיר.
ברור היה לשנינו שהמילים אינן שלו, וגם אינן שלי, אבל לאט לאט, ככל שנמשכה ההצגה, נכנסנו שנינו לתוך אותו עולם תמוה ומעניין, לאותו כרך רחוק מלא פריצות ותועבה, לאותם הכאבים העתיקים. למשך שעה נעלמתי.
ואז נגמרה ההצגה – השחקן השתחווה, הקהל מחא כפיים – ואני מצאתי עצמי ברחובות המכוערים של תל אביב, לבד, שוב "עבד זמן נרצע", ועוד אחד כזה שאינו מסוגל (אולי איננו מוכן) להשתכר כדי להשתחרר מהעבדות. זה היה שוב אחד הרגעים האלה, ופתאום מצאתי את עצמי מסכים איתה לגבי רוב הדברים המגעילים בתל אביב. היה מסריח, היה מכוער, וההומלס בפינת הרחוב שנתתי לו כסף הצליח איכשהו לדכא אותי עוד יותר מהרגיל. רק לגבי הרעש לא הסכמתי איתה – השקט היה רע, הרעש היה טוב – ובאותו רגע העיר הייתה דוממת נוכח אותו "אור סתור-רוח של פנס רחוב".
הגעתי אליה לדירה מתישהו בבוקר. הרגליים כבר כאבו לי, האוזן התחממה מהניסיונות להתקשר למישהי אחרת – מוטב שאדייק – מישהי זרה.
היא פתחה לי את הדלת מתוך שינה.
"שלום"
"שלום"
"לילה טוב".
ג.
בפעם הראשונה הלכתי להופעה עם כמה חברים ואיתה.
המוזיקה הייתה מגניבה, המילים היו מוזרות – אותה הן הטרידו, משהו בבוטות שבהן צרם לה, אבל אני פשוט חשבתי שאנחנו לא מסוגלים להבין – אחר כך פשוט הלכנו לישון.