חופש יצירתי
להבות אדומות עלו מתוך החבית ושלחו גצים למדרכה שסביב, אך האש יצרה בעיקר אור ורק מעט מאוד חום. עוד מעט ואאלץ ללכת משם גם אני, אך בינתיים עוד אפשר להמשיך לצפות בדפים הנעלמים במהירות בלהבות, להביט על העשן שמפזר את המילים מעל הראש, ולנסות לזכור.
אני רואה את עצמי צעיר יותר, מביט באש חסרת המנוחה והחום, ומנסה להתחמם באמצעות לגימה מהבקבוק שבידי. המשקה צורב את הגרון – לא הייתי מורגל אז בשתייה חריפה – ומעלה דמעות קלות בעיניים. כמו אצל בודלר, נראה שגם אצלי המשקה רק העמיק קשב ותבונה, ופתאום נזכרתי באחי כילד קטן, שכאשר נשפך לו מעט מכוס המיץ, היה הופך בכוונה תחילה את כל הכוס שבידו. כך נראה היה לי באותו הרגע אותו אדם, ששלח אותי לבצע משימה מקוללת זו.
התרחקתי מהמקום בכעס ובבלבול, זאת אני זוכר היטב, גם אם דברים אחרים נמחקו מאז, ושוטטתי בעיר בלא לדעת לאן מועדות פני, אך מסתבר שלאוויר בעיר הזו היה אז כוח, ומצאתי את עצמי לאחר הליכה ארוכה למדי ומאומצת, בכניסה לביתו שלו, מכל המקומות בעולם.
הכנסתי את עצמי עם המפתח שנתן לי, נכנסתי לחדר העבודה, והתיישבתי ליד השולחן הגדול.
בראשי החלה להתגבש תוכנית, שלא יכלה להיכשל. הטקסטים מעולם לא נקראו על ידי איש מלבדי, אשחזר אני את היצירות, אשלים את שאינני זוכר פרי יצירתי, ואפרסם הכל ככתביו. כך אתקן, חשבתי אז, את העוול שעשה הוא בבקשתו, ואת זה שעשיתי אני בקבלי עלי את המשימה.
אך התוכנית התגלתה קשה מהצפוי, הטקסטים רבים והזיכרון חלש. פעם יצאו הסיפורים ברורים וגלויים מדי, כמו לקוחים ישירות מתוך חיי, חסרי מעוף. ופעמים אחרות יצאו הם לא שלמים, נסתרים מדי. כל טקסט שניסיתי לכתוב נפל בכמה רמות מהטקסט המקורי שניסיתי לחקות.
נמנעתי מלפרסם את רוב הכתבים לאורך השנים, על מנת שלא לפגוע בכבודו של הכותב המקורי. לאחרונה הבנתי פתאום כי אין לכך כל משמעות, אך דווקא לאחר שגמלתי בלבי לפרסם את הטקסטים תקפה אותי המחלה, ומצבי הבריאותי אינו מאפשר לי עוד לבצע את הצעדים הדרושים על מנת לפרסם לקהל הקוראים את היצירות.
חיים שלמים עברתי, מנסה להשלים את התוכנית המסובכת הזו, ומסקנה אחת הגעתי אליה לבסוף, משמעות חיי הייתה בעבודה על פרויקט זה. אך כיוון שחיי עומדים לפני סופם, ועומד אני לפגוש את בוראי, הרי שגם הפרויקט עומד בפני סופו.
ולכן, אני כותב אליך חבר יקר, בכל לשון של בקשה –
את כל הטקסטים שתמצא בין חפצי, שרוף כליל בלי לקרוא.
להבות אדומות עלו מתוך החבית ושלחו גצים למדרכה שסביב, אך האש יצרה בעיקר אור ורק מעט מאוד חום. עוד מעט ואאלץ ללכת משם גם אני, אך בינתיים עוד אפשר להמשיך לצפות בדפים הנעלמים במהירות בלהבות, להביט על העשן שמפזר את המילים מעל הראש, ולנסות לזכור.
אני רואה את עצמי צעיר יותר, מביט באש חסרת המנוחה והחום, ומנסה להתחמם באמצעות לגימה מהבקבוק שבידי. המשקה צורב את הגרון – לא הייתי מורגל אז בשתייה חריפה – ומעלה דמעות קלות בעיניים. כמו אצל בודלר, נראה שגם אצלי המשקה רק העמיק קשב ותבונה, ופתאום נזכרתי באחי כילד קטן, שכאשר נשפך לו מעט מכוס המיץ, היה הופך בכוונה תחילה את כל הכוס שבידו. כך נראה היה לי באותו הרגע אותו אדם, ששלח אותי לבצע משימה מקוללת זו.
התרחקתי מהמקום בכעס ובבלבול, זאת אני זוכר היטב, גם אם דברים אחרים נמחקו מאז, ושוטטתי בעיר בלא לדעת לאן מועדות פני, אך מסתבר שלאוויר בעיר הזו היה אז כוח, ומצאתי את עצמי לאחר הליכה ארוכה למדי ומאומצת, בכניסה לביתו שלו, מכל המקומות בעולם.
הכנסתי את עצמי עם המפתח שנתן לי, נכנסתי לחדר העבודה, והתיישבתי ליד השולחן הגדול.
בראשי החלה להתגבש תוכנית, שלא יכלה להיכשל. הטקסטים מעולם לא נקראו על ידי איש מלבדי, אשחזר אני את היצירות, אשלים את שאינני זוכר פרי יצירתי, ואפרסם הכל ככתביו. כך אתקן, חשבתי אז, את העוול שעשה הוא בבקשתו, ואת זה שעשיתי אני בקבלי עלי את המשימה.
אך התוכנית התגלתה קשה מהצפוי, הטקסטים רבים והזיכרון חלש. פעם יצאו הסיפורים ברורים וגלויים מדי, כמו לקוחים ישירות מתוך חיי, חסרי מעוף. ופעמים אחרות יצאו הם לא שלמים, נסתרים מדי. כל טקסט שניסיתי לכתוב נפל בכמה רמות מהטקסט המקורי שניסיתי לחקות.
נמנעתי מלפרסם את רוב הכתבים לאורך השנים, על מנת שלא לפגוע בכבודו של הכותב המקורי. לאחרונה הבנתי פתאום כי אין לכך כל משמעות, אך דווקא לאחר שגמלתי בלבי לפרסם את הטקסטים תקפה אותי המחלה, ומצבי הבריאותי אינו מאפשר לי עוד לבצע את הצעדים הדרושים על מנת לפרסם לקהל הקוראים את היצירות.
חיים שלמים עברתי, מנסה להשלים את התוכנית המסובכת הזו, ומסקנה אחת הגעתי אליה לבסוף, משמעות חיי הייתה בעבודה על פרויקט זה. אך כיוון שחיי עומדים לפני סופם, ועומד אני לפגוש את בוראי, הרי שגם הפרויקט עומד בפני סופו.
ולכן, אני כותב אליך חבר יקר, בכל לשון של בקשה –
את כל הטקסטים שתמצא בין חפצי, שרוף כליל בלי לקרוא.