חקירה
I.
כשחזרה לחדר והתיישבה על הכסא, נראה היה לה פתאום שונה.
מנורת הקריאה פנתה ישירות אליה, מסנוורת את עיניה, ולא מאפשרת לה לראות בבירור את הדמות שיושבת מולה, והאוויר הרגיש מחניק, מלא אבק. לכל אלה התווסף גם החושך, שהיה נוכח שם גם קודם, אך נדמה שהתחזק בזמן הקצר שבו שהתה מחוץ לחדר – היא הביטה לחלון, לראות האם הוילון הוסט עוד יותר, אך מצאה שהוא נמצא בדיוק באותו המצב בו השאירה אותו.
השינוי המפתיע הוציא אותה משיווי משקלה, והיא אמרה בקול מודאג "יפריע לך אם אני אפתח את החלון?". מספר שניות לא הגיב, ולבסוף שאל "למה את מחליפה נושא?" בקול נמוך מהרגיל.
היא השתתקה, תוהה לרגע איך היא בכלל יודעת שזה עדיין הוא מעבר למסך האור המסנוור, ואז גוערת בעצמה על המחשבה המוזרה, שהרי מי עוד יכול היה להיות.
לאחר מספר רגעים של שתיקה, בדיוק ברגע בו החליטה לעבור לשבת לידו, שאל "מה קרה?". היא לא הבינה על מה הוא מדבר, וגיחכה לעצמה במבוכה, אך הוא שאל, באותו טון נמוך, "זה נראה לך מצחיק?".
"אבל שום דבר לא קרה"
"אל תנסי להסתיר את האמת, זה לא יעבוד"
על האמירה האחרונה לא ידעה איך להגיב, ולכן רק הביטה סביבה, מבחינה פתאום בכך שהאור המסנוור מסתיר אותו, והאבק מאפשר לראות את קרני האור הבודדות, ותוהה האם היא מאפשרת לו לראות את האבק או מסתירה.
"איפה את?"
איזו שאלה מוזרה, חשבה, שהרי בבירור הייתה שם, ישובה על הכסא, מביטה בקרני האור ומחייכת.
"למה את בוכה?"
כאב חד פילח את האצבע שלה, ורק אז שמה לב שהיא כוססת ציפורניים, דבר שהייתה עושה כל כך הרבה עד שרוב הזמן לא הייתה מודעת לכך.
"את חייבת להסביר. בשביל זה את כאן."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
"אל תעשי את עצמך, רואים עלייך הכל. ואם לא הבנת את זה עדיין, זה לטובתך – את צריכה לספר"
משפט זה גרם לה שוב להביט ברחבי החדר. והפעם גילתה שהמראה שהייתה תלויה על קיר החדר נראתה שונה מבדרך כלל. היא קמה בזריזות וניגשה אל המראה, בוחנת אותה מקרוב, ומנסה להבין מה היה ההבדל. ואז הבינה (היא הייתה מתארת את זה כנראה כהרגשה יותר מאשר הבנה) שיש אנשים שמביטים מהצד השני.
היא חשבה להטיח בו האשמות, חשבה לצעוק, אבל הבינה מיד שהם ישמעו גם כן. לכן חזרה למקומה על הכסא, שותקת ומתכננת את הפעולות להמשך.
והוא בינתיים, עוד המשיך בשלו – "מה יש לך לומר?".
היא חייכה לעצמה, ואז פנתה למראה ואמרה:
"קהל נכבד. אתם, שהייתם עדים לשיחה זו, ככל הנראה מתחילתה, ואולי אף לשיחות קודמות, ולמרות שעשיתם זאת בלא ידיעתי ובצורה חסרת כבוד, אתם היחידים שיכולים להבין את המצב לאשורו. כל השאלות שנשאלתי, ההתקפות שהותקפתי, אינן מבוססות על דבר שאמרתי. ואם בידי החוקר המכובד מידע נוסף על מחשבותיי או רגשותיי, שאינו הגיע ממעשיי או מדבריי, הרי שמידע זה אינו קביל לשימוש, והושג ככל הנראה בדרך שאינה לגיטימית. למעשה, כל השיחה הזו היא חדירה לפרטיות מחשבותיי, ולכן אין זאת אלא שהחוקר בעצמו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו. אך מכיוון שאני, בניגוד גמור אליו, מודעת למגבלות ההבנה שלי, אין בכוונתי לחקור אותו על כך יותר משנעשה עד עכשיו".
בסיימה את הנאום הקצר הזה, חשה מרוצה מעצמה, הרגישה שמצאה את הדרך היחידה לצאת מהסיטואציה הלא נעימה, כיבתה את המנורה שמעליה, הסתובבה לצד השני, והלכה לישון.
II.
היא נשכבה על המיטה כשראשה לכיווני, בעודי יושב שעון על הקיר, וכך נוצר המצב בו היא אינה רואה אותי, ואני רואה אותה. היא החלה לבכות, בכי מתפרץ, מהסוג שאינני מכיר על עצמי, אך נתקלתי בו במספר מקרים קודמים. לאחר שנרגע הבכי במקצת, התחלתי לשאול אותה לסיבות שהובילו להתפרצות, מנסה לרדת לעומק הבעיה, לשורשיה.
היא סירבה לענות.
שאלתי שוב, מבהיר כי כל רצוני בהבנה, בהסבר פשוט או מסובך, שיאפשר לנו תקשורת כלשהי, שיאפשר לי להיות נוכח בחוויה הזו, ולא, כפי שהרגשתי באותו הרגע, זר הצופה מהצד.
היא הכחישה את כל הסיפור, אמרה שאין על מה לדבר וכיבתה את האור, כמו רצתה ללכת לישון. אבל הבכי התפרץ שוב.
חיבקתי אותה ובלית ברירה לא שאלתי דבר.
I.
כשחזרה לחדר והתיישבה על הכסא, נראה היה לה פתאום שונה.
מנורת הקריאה פנתה ישירות אליה, מסנוורת את עיניה, ולא מאפשרת לה לראות בבירור את הדמות שיושבת מולה, והאוויר הרגיש מחניק, מלא אבק. לכל אלה התווסף גם החושך, שהיה נוכח שם גם קודם, אך נדמה שהתחזק בזמן הקצר שבו שהתה מחוץ לחדר – היא הביטה לחלון, לראות האם הוילון הוסט עוד יותר, אך מצאה שהוא נמצא בדיוק באותו המצב בו השאירה אותו.
השינוי המפתיע הוציא אותה משיווי משקלה, והיא אמרה בקול מודאג "יפריע לך אם אני אפתח את החלון?". מספר שניות לא הגיב, ולבסוף שאל "למה את מחליפה נושא?" בקול נמוך מהרגיל.
היא השתתקה, תוהה לרגע איך היא בכלל יודעת שזה עדיין הוא מעבר למסך האור המסנוור, ואז גוערת בעצמה על המחשבה המוזרה, שהרי מי עוד יכול היה להיות.
לאחר מספר רגעים של שתיקה, בדיוק ברגע בו החליטה לעבור לשבת לידו, שאל "מה קרה?". היא לא הבינה על מה הוא מדבר, וגיחכה לעצמה במבוכה, אך הוא שאל, באותו טון נמוך, "זה נראה לך מצחיק?".
"אבל שום דבר לא קרה"
"אל תנסי להסתיר את האמת, זה לא יעבוד"
על האמירה האחרונה לא ידעה איך להגיב, ולכן רק הביטה סביבה, מבחינה פתאום בכך שהאור המסנוור מסתיר אותו, והאבק מאפשר לראות את קרני האור הבודדות, ותוהה האם היא מאפשרת לו לראות את האבק או מסתירה.
"איפה את?"
איזו שאלה מוזרה, חשבה, שהרי בבירור הייתה שם, ישובה על הכסא, מביטה בקרני האור ומחייכת.
"למה את בוכה?"
כאב חד פילח את האצבע שלה, ורק אז שמה לב שהיא כוססת ציפורניים, דבר שהייתה עושה כל כך הרבה עד שרוב הזמן לא הייתה מודעת לכך.
"את חייבת להסביר. בשביל זה את כאן."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
"אל תעשי את עצמך, רואים עלייך הכל. ואם לא הבנת את זה עדיין, זה לטובתך – את צריכה לספר"
משפט זה גרם לה שוב להביט ברחבי החדר. והפעם גילתה שהמראה שהייתה תלויה על קיר החדר נראתה שונה מבדרך כלל. היא קמה בזריזות וניגשה אל המראה, בוחנת אותה מקרוב, ומנסה להבין מה היה ההבדל. ואז הבינה (היא הייתה מתארת את זה כנראה כהרגשה יותר מאשר הבנה) שיש אנשים שמביטים מהצד השני.
היא חשבה להטיח בו האשמות, חשבה לצעוק, אבל הבינה מיד שהם ישמעו גם כן. לכן חזרה למקומה על הכסא, שותקת ומתכננת את הפעולות להמשך.
והוא בינתיים, עוד המשיך בשלו – "מה יש לך לומר?".
היא חייכה לעצמה, ואז פנתה למראה ואמרה:
"קהל נכבד. אתם, שהייתם עדים לשיחה זו, ככל הנראה מתחילתה, ואולי אף לשיחות קודמות, ולמרות שעשיתם זאת בלא ידיעתי ובצורה חסרת כבוד, אתם היחידים שיכולים להבין את המצב לאשורו. כל השאלות שנשאלתי, ההתקפות שהותקפתי, אינן מבוססות על דבר שאמרתי. ואם בידי החוקר המכובד מידע נוסף על מחשבותיי או רגשותיי, שאינו הגיע ממעשיי או מדבריי, הרי שמידע זה אינו קביל לשימוש, והושג ככל הנראה בדרך שאינה לגיטימית. למעשה, כל השיחה הזו היא חדירה לפרטיות מחשבותיי, ולכן אין זאת אלא שהחוקר בעצמו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו. אך מכיוון שאני, בניגוד גמור אליו, מודעת למגבלות ההבנה שלי, אין בכוונתי לחקור אותו על כך יותר משנעשה עד עכשיו".
בסיימה את הנאום הקצר הזה, חשה מרוצה מעצמה, הרגישה שמצאה את הדרך היחידה לצאת מהסיטואציה הלא נעימה, כיבתה את המנורה שמעליה, הסתובבה לצד השני, והלכה לישון.
II.
היא נשכבה על המיטה כשראשה לכיווני, בעודי יושב שעון על הקיר, וכך נוצר המצב בו היא אינה רואה אותי, ואני רואה אותה. היא החלה לבכות, בכי מתפרץ, מהסוג שאינני מכיר על עצמי, אך נתקלתי בו במספר מקרים קודמים. לאחר שנרגע הבכי במקצת, התחלתי לשאול אותה לסיבות שהובילו להתפרצות, מנסה לרדת לעומק הבעיה, לשורשיה.
היא סירבה לענות.
שאלתי שוב, מבהיר כי כל רצוני בהבנה, בהסבר פשוט או מסובך, שיאפשר לנו תקשורת כלשהי, שיאפשר לי להיות נוכח בחוויה הזו, ולא, כפי שהרגשתי באותו הרגע, זר הצופה מהצד.
היא הכחישה את כל הסיפור, אמרה שאין על מה לדבר וכיבתה את האור, כמו רצתה ללכת לישון. אבל הבכי התפרץ שוב.
חיבקתי אותה ובלית ברירה לא שאלתי דבר.