עניין של סמנטיקה
לבנה, אפורה, אדומה, לבנה, לבנה, אדומה וירוקה. ספרתי שוב כדי לוודא, שוב שבע. המכוניות הסתובבו לאיטן בכיכר, ונראה שאף אחת מהן לא רצתה לשבור את הרצף, אף מכונית לא יצאה מהכיכר, ואף מכונית לא נכנסה.
ישבתי ושתיתי תה בבית הקפה. המקום היה יחסית עמוס, אבל למרות זאת די שקט. ואני יכולתי כבר לדמיין אותנו עומדים מאוחר יותר יחד, מנסים לעכל, לקבל בעל כורחנו, את ההכרה בסוף, את ההבנה כי גם עבורנו הזמן אוזל. אבל אני מקדים את המאוחר. הזמן הוא עדיין זמן ההמתנה. ספרתי שוב את המכוניות. עדיין שבע. נרגעתי ונפניתי לקרוא את הסיפור הקצר שהיה מונח לפני.
הסיפור מתחיל בתיאור של איש, המתואר במובהק כטיפוס נורמאלי. ההתרחשות היא על רקע איזשהו מפגש חברתי, חתונה או אולי מסיבה מסוג אחר, והגיבור יושב ומדבר עם שתי נשים וגבר. מפחד הסתמיות, הנפוצה בשיחות "שלום שלום" הנהוגות באירועים כאלה, ומפחד השתיקה שמעולם לא סבל, הוא מחליט לחרוג ממנהגו, ולספר להם סיפור אישי. לשתף, כמו היו חברים קרובים, ברגשות כמוסים. אך על מנת שלא לשעמם, הוא מחליט להגזים, בתחילה רק במעט, לשלב מספר סיפורים שונים, ואולי לשאול גם קצת מחוויות של אחרים. ההברקה הראשונה שעולה לראשו, ושהמשך הסיפור יעיד כי הייתה לה השפעה מכרעת על מהלך העניינים, הייתה להציג את עצמו כאדם מעורער בנפשו. הוא בוחר בהפרעה היחידה שהוא מכיר, שהיא במקרה הפרעה טורדנית כפייתית, הידועה יותר בשמה הלועזי, ocd. בלא לדעת מה הם באמת התסמינים של אותה ההפרעה, מתחיל לספר למאזינים, כי הוא מוצא עצמו פעם בשבוע נאלץ, מתוך דחף פנימי שאין בידו להרגיעו, להיכנס לבית הקברות העירוני, להמתין עד לתחילתה של הלוויה הבאה, ולהתלוות אליה, ממרחק לא רב אבל בטוח, כמו היה מכר רחוק.
שמונה. מאיפה הגיעה המכונית הנוספת? מתי פספסתי אותה? ספרתי שוב כדי לוודא. ואכן, מכונית נוספת נכנסה למעגל התנועה. ספרתי עוד מספר פעמים, מנסה לוודא שאני לא טועה. אסון לא קרה, אבל צריך היה להקפיד יותר על הבקרה. החלטתי להמשיך לקרוא, אבל הפעם במשפטים קצרים יותר.
השיחה נהייתה עליו מעיקה. המאזינים, שהטירוף שלו ריתק אותם, לא הפסיקו לשאול שאלות. והוא נאלץ להמשיך ולענות. לדלות פרטים נוספים מדמיונו, ולנסות להשאיר את הסיפור בחיים. הוא החל לנוע באי נוחות בכסא. הביט כל מספר מועט של רגעים בשעון שבפלאפון. ופעם בכמה זמן, היה מסתכל אחורה לכיוון הדלת, או מזיז את הפלאפון שעל השולחן. לבסוף, לשמחתו, הגיעה המסיבה לסופה. הוא יצא מהדלת, נכנס למכוניתו והתכוון לנסוע לביתו. אבל הסיפור היה חזק ממנו, ולא הסכים להישכח. כמו מתוך אירוניה נוראה, אחרי הכיכר שבאותו הרחוב, ראה את בית הקברות העירוני, ובתוכו מתנהלת לוויה. הסיפור נגמר בצורה מוזרה, והדמות פשוט חזרה לביתה.
הרמתי את עיני מהדף. סיפור מוזר. ספרתי שוב את המכוניות. עדיין שמונה. הסיפור לא הניח לי. לא הרגשתי שאני מבין. החלטתי, באומץ, לנסות ולקרוא אותו שוב.
אבל הסיפור נהיה אחר. סימנים של טירוף הצלחתי למצוא בדמות כבר בתחילת העלילה. הרקע להתרחשות נהיה מטושטש, ונדמה שכל שמסופר לנו הוא שמסביב נמצאים אנשים נוספים. גם חבריו לשיחה כמו נהיו לא ברורים, בבירור ישנה אישה אחת, אבל יותר מזה אי אפשר לדלות מהסיפור, הכתוב בצורה לא ברורה, וכמעט שאין בו פרטים.
אבל החלק שהשתנה יותר מכל היה הסוף. לאחר שהוא יוצא מהמקום, יהיה אשר יהיה, ונפרד מהאנשים, יהיו אשר יהיו, הוא אינו שמח על ההזדמנות לנטוש את סיפורו, ולחזור לביתו. פחד שינה תוקף אותו, ובית הקברות שאחרי הכיכר כבר אינו תוספת אירונית לסיפור, עכשיו הוא חבל ההצלה שלו מהויתור, מהשינה, המחכה לו בבית. המילים כמו השתלטו על הגיבור, והוא מפנה את הרכב לחניה החצי ריקה. בצעד כבד הוא נכנס דרך השער, ונעמד לא רחוק מהלוויה המתרחשת שם באותה השעה.
אני יכול לראות אותו, שם בפינה, רחוק, אבל בתוך התמונה. הוא מנסה, בכל כוחו, אך עדיין איננו מוכן, לקבל על עצמו את עול משמעתו של הזמן.
לבנה, אפורה, אדומה, לבנה, לבנה, אדומה וירוקה. ספרתי שוב כדי לוודא, שוב שבע. המכוניות הסתובבו לאיטן בכיכר, ונראה שאף אחת מהן לא רצתה לשבור את הרצף, אף מכונית לא יצאה מהכיכר, ואף מכונית לא נכנסה.
ישבתי ושתיתי תה בבית הקפה. המקום היה יחסית עמוס, אבל למרות זאת די שקט. ואני יכולתי כבר לדמיין אותנו עומדים מאוחר יותר יחד, מנסים לעכל, לקבל בעל כורחנו, את ההכרה בסוף, את ההבנה כי גם עבורנו הזמן אוזל. אבל אני מקדים את המאוחר. הזמן הוא עדיין זמן ההמתנה. ספרתי שוב את המכוניות. עדיין שבע. נרגעתי ונפניתי לקרוא את הסיפור הקצר שהיה מונח לפני.
הסיפור מתחיל בתיאור של איש, המתואר במובהק כטיפוס נורמאלי. ההתרחשות היא על רקע איזשהו מפגש חברתי, חתונה או אולי מסיבה מסוג אחר, והגיבור יושב ומדבר עם שתי נשים וגבר. מפחד הסתמיות, הנפוצה בשיחות "שלום שלום" הנהוגות באירועים כאלה, ומפחד השתיקה שמעולם לא סבל, הוא מחליט לחרוג ממנהגו, ולספר להם סיפור אישי. לשתף, כמו היו חברים קרובים, ברגשות כמוסים. אך על מנת שלא לשעמם, הוא מחליט להגזים, בתחילה רק במעט, לשלב מספר סיפורים שונים, ואולי לשאול גם קצת מחוויות של אחרים. ההברקה הראשונה שעולה לראשו, ושהמשך הסיפור יעיד כי הייתה לה השפעה מכרעת על מהלך העניינים, הייתה להציג את עצמו כאדם מעורער בנפשו. הוא בוחר בהפרעה היחידה שהוא מכיר, שהיא במקרה הפרעה טורדנית כפייתית, הידועה יותר בשמה הלועזי, ocd. בלא לדעת מה הם באמת התסמינים של אותה ההפרעה, מתחיל לספר למאזינים, כי הוא מוצא עצמו פעם בשבוע נאלץ, מתוך דחף פנימי שאין בידו להרגיעו, להיכנס לבית הקברות העירוני, להמתין עד לתחילתה של הלוויה הבאה, ולהתלוות אליה, ממרחק לא רב אבל בטוח, כמו היה מכר רחוק.
שמונה. מאיפה הגיעה המכונית הנוספת? מתי פספסתי אותה? ספרתי שוב כדי לוודא. ואכן, מכונית נוספת נכנסה למעגל התנועה. ספרתי עוד מספר פעמים, מנסה לוודא שאני לא טועה. אסון לא קרה, אבל צריך היה להקפיד יותר על הבקרה. החלטתי להמשיך לקרוא, אבל הפעם במשפטים קצרים יותר.
השיחה נהייתה עליו מעיקה. המאזינים, שהטירוף שלו ריתק אותם, לא הפסיקו לשאול שאלות. והוא נאלץ להמשיך ולענות. לדלות פרטים נוספים מדמיונו, ולנסות להשאיר את הסיפור בחיים. הוא החל לנוע באי נוחות בכסא. הביט כל מספר מועט של רגעים בשעון שבפלאפון. ופעם בכמה זמן, היה מסתכל אחורה לכיוון הדלת, או מזיז את הפלאפון שעל השולחן. לבסוף, לשמחתו, הגיעה המסיבה לסופה. הוא יצא מהדלת, נכנס למכוניתו והתכוון לנסוע לביתו. אבל הסיפור היה חזק ממנו, ולא הסכים להישכח. כמו מתוך אירוניה נוראה, אחרי הכיכר שבאותו הרחוב, ראה את בית הקברות העירוני, ובתוכו מתנהלת לוויה. הסיפור נגמר בצורה מוזרה, והדמות פשוט חזרה לביתה.
הרמתי את עיני מהדף. סיפור מוזר. ספרתי שוב את המכוניות. עדיין שמונה. הסיפור לא הניח לי. לא הרגשתי שאני מבין. החלטתי, באומץ, לנסות ולקרוא אותו שוב.
אבל הסיפור נהיה אחר. סימנים של טירוף הצלחתי למצוא בדמות כבר בתחילת העלילה. הרקע להתרחשות נהיה מטושטש, ונדמה שכל שמסופר לנו הוא שמסביב נמצאים אנשים נוספים. גם חבריו לשיחה כמו נהיו לא ברורים, בבירור ישנה אישה אחת, אבל יותר מזה אי אפשר לדלות מהסיפור, הכתוב בצורה לא ברורה, וכמעט שאין בו פרטים.
אבל החלק שהשתנה יותר מכל היה הסוף. לאחר שהוא יוצא מהמקום, יהיה אשר יהיה, ונפרד מהאנשים, יהיו אשר יהיו, הוא אינו שמח על ההזדמנות לנטוש את סיפורו, ולחזור לביתו. פחד שינה תוקף אותו, ובית הקברות שאחרי הכיכר כבר אינו תוספת אירונית לסיפור, עכשיו הוא חבל ההצלה שלו מהויתור, מהשינה, המחכה לו בבית. המילים כמו השתלטו על הגיבור, והוא מפנה את הרכב לחניה החצי ריקה. בצעד כבד הוא נכנס דרך השער, ונעמד לא רחוק מהלוויה המתרחשת שם באותה השעה.
אני יכול לראות אותו, שם בפינה, רחוק, אבל בתוך התמונה. הוא מנסה, בכל כוחו, אך עדיין איננו מוכן, לקבל על עצמו את עול משמעתו של הזמן.