פגישה
המוסיקה רועשת, האלבום הלבן של הביטלס, ובחוץ עדיין לא האיר. אני ויאיר שרים בקולי קולות, וליאת מנסה לישון.
"אתה יכול ללכת לישון, אתה יודע"
"עזוב, אני נהנה".
השעה היא קרוב לחמש לפנות בוקר, והכביש מתחיל להתמלא מכוניות. אני אוהב את הנסיעות הליליות האלה, ולמעשה כל הנסיעה הייתה רעיון שלי.
"תרצה משהו לשתות?"
לוקח לי שנייה להתעשת, ולהבין שזו לא ליאת שהתעוררה, ועוד שנייה לענות, ובינתיים המלצרית הנחמדה חוזרת על השאלה – "תרצה משהו לשתות?".
"אה, כן... יש לכם תה?"
"יש לנו מבחר רחב של חליטות מובחרות."
"טוב, אז אחת מהן."
נראה שמסביבי לא הרבה השתנה. 'הנסיך הקטן' עדיין די ריק, והסיגריה הראשונה להערב כבר עומדת להיגמר. מימיני שני אנשים, הראשון כבן גילי, ונראה לי קצת מוכר מהאוניברסיטה, בעוד שהשני נראה צעיר בהרבה, והם מתווכחים לגבי איזו שאלה לא מעניינת - האם השירים באיזה מגזין יכולים להיחשב שירה טובה או לא. אני מנסה לקרוא עוד שיר של עמיחי, אבל לא מצליח להתרכז. הכוס של האישה בשמלה האדומה שיושבת בשולחן מולי ריקה יחסית. היא יושבת לבד, מתופפת באצבעותיה ומסתכלת לכיוון הדלת. מי האידיוט שמבריז לה? האישה מחזירה את המבט שלה לכוס, בעוד שאני שמח לראות שהחיילת שנכנסה זו נועה.
נועה, מחויכת כרגיל, מתחילה לבוא לקראתי. המשקפיים והמדים רק גורמים לה להראות טוב יותר.
"שלום לך", היא אומרת בחיוך, ומוסיפה שהתגעגעה.
היא מתיישבת ומזמינה כוס מים. לא עוברות כמה דקות, אני בקושי מסיים לגמור את התה, והיא שואלת אם אני רוצה שנעבור אלי. כמובן שאני מסכים, ותוך מספר דקות של הליכה בגשם (ראוי לציין שמדובר בקושי בטפטוף קל, כיאה וכיאות לחורף ישראלי) אנחנו כבר אצלי, מתנשקים על הספה.
"אני אראה אותך פחות טוב, אבל עדיף" היא אומרת בזמן שהיא מורידה את המשקפיים, ואני מנשק לה את הצוואר. "נועם". אני מתחיל ללטף לה את הגב. "נועם".
"נועם, היי. מה עובר עליך?".
"אה, היי. סליחה, אני מעופף היום. נהגתי משהו כמו תשע שעות, ואני חושב שזה משפיע עלי".
"למה נהגת תשע שעות?"
"עזבי, סיפור ארוך".
נועה מתיישבת, ומזמינה עוגה. הצעיר מבין השניים קם ללכת, בעוד שהמבוגר עדיין שקוע במגזין, והאישה, שהכוס שלה כמעט ריקה, מסתכלת עלינו בספק עניין ספק תסכול. עכשיו אני שם לב שהיא יפה. אני חוזר לבהות בנועה, ומדליק עוד סיגריה.
"עוד אחת? זו כבר השלישית שלך או משהו"
"חופש, מותר קצת להתפרק"
ליאת יאיר ואני יושבים בנקודת תצפית על ים המלח. הרוח חמה ונעימה, יאיר מדווח שהפינג'אן קרוב לרתיחה, וליאת בדיוק מחליטה שלא צילמנו מספיק, ומתחילה לצלם כל תנועה.
"מחר אני אפגוש את נועה. אני יודע מה אתם חושבים, אבל הפעם זה באמת יקרה"
"איך אתה יודע?"
"עזבי אותו, הוא שוב הוזה. תגיד, אין לה חבר או משהו כזה?"
"היא אמרה שנפגש, אז נפגש. ומה קשור החבר הזה עכשיו? היא אמרה שזה כנראה יהיה משהו קצר, וחוץ מזה, זה לא רק בשביל זה, אני סתם מתגעגע אליה. זה יהיה אדיר. בטח נפגש באיזה מקום אינטימי כזה בתל-אביב, נשתה קפה ונדבר על שירה, ועל הספר של מאיר שלו שהיא קוראת. היא תספר על הצבא, ואני על הטיול, ובעיקר נחייך הרבה. אולי היא גם תגיד שהיא התגעגעה אלי, ושהיא נפרדה מהחבר הזה שלה"
"לא אמרת שזה לא בשביל זה?"
"אל תפריע, בדיוק מגיע החלק הכי טוב"
"אחר כך נלך אליה, נראה סרט טוב. החדר שלה יהיה מבולגן, כמו תמיד, ואז אני אנשק אותה על הצוואר."
"אני לא רוצַה לשמוע את זה. תדלג. ידה ידה ו..."
"נרדם מחובקים. קודם היא, ואחר כך אני. ובבוקר היא תכין לי חביתה טובה, ואז תנשק אותי, ותלך לבסיס. אני אצא משם חצי שעה אחר כך."
עכשיו גם המבוגר כבר לא שם בשביל לבהות במגזין. האישה היפה עדיין יושבת, מסתכלת עלי בצורה מוזרה, אבל לצערי הכוס שלה כבר ריקה. אני שם לב שנועה לא יושבת מולי, ושהיא השאירה ספר על השולחן. זכור לי במעומעם שהיא אמרה משהו על מתנה לכבוד סיום הלימודים. הספר הוא של איזה משורר שמעולם לא שמעתי עליו. אני פותח בעמוד רנדומלי, שיר בשם "יחס הפוך", וקורא שוב ושוב את השורות:
"את פה, אבל לא איתי.
ואני לא איתך
וגם לא ממש כאן ועכשיו,
אלא שם בחלום, בפגישה
שבניתי לי בדמיוני."
גם האישה כבר הלכה. המלצרית מבקשת ממני, כנראה בפעם החמישית, לצאת מהמקום. אני יוצא לטפטוף המציק שבחוץ ומדליק עוד סיגריה.
המוסיקה רועשת, האלבום הלבן של הביטלס, ובחוץ עדיין לא האיר. אני ויאיר שרים בקולי קולות, וליאת מנסה לישון.
"אתה יכול ללכת לישון, אתה יודע"
"עזוב, אני נהנה".
השעה היא קרוב לחמש לפנות בוקר, והכביש מתחיל להתמלא מכוניות. אני אוהב את הנסיעות הליליות האלה, ולמעשה כל הנסיעה הייתה רעיון שלי.
"תרצה משהו לשתות?"
לוקח לי שנייה להתעשת, ולהבין שזו לא ליאת שהתעוררה, ועוד שנייה לענות, ובינתיים המלצרית הנחמדה חוזרת על השאלה – "תרצה משהו לשתות?".
"אה, כן... יש לכם תה?"
"יש לנו מבחר רחב של חליטות מובחרות."
"טוב, אז אחת מהן."
נראה שמסביבי לא הרבה השתנה. 'הנסיך הקטן' עדיין די ריק, והסיגריה הראשונה להערב כבר עומדת להיגמר. מימיני שני אנשים, הראשון כבן גילי, ונראה לי קצת מוכר מהאוניברסיטה, בעוד שהשני נראה צעיר בהרבה, והם מתווכחים לגבי איזו שאלה לא מעניינת - האם השירים באיזה מגזין יכולים להיחשב שירה טובה או לא. אני מנסה לקרוא עוד שיר של עמיחי, אבל לא מצליח להתרכז. הכוס של האישה בשמלה האדומה שיושבת בשולחן מולי ריקה יחסית. היא יושבת לבד, מתופפת באצבעותיה ומסתכלת לכיוון הדלת. מי האידיוט שמבריז לה? האישה מחזירה את המבט שלה לכוס, בעוד שאני שמח לראות שהחיילת שנכנסה זו נועה.
נועה, מחויכת כרגיל, מתחילה לבוא לקראתי. המשקפיים והמדים רק גורמים לה להראות טוב יותר.
"שלום לך", היא אומרת בחיוך, ומוסיפה שהתגעגעה.
היא מתיישבת ומזמינה כוס מים. לא עוברות כמה דקות, אני בקושי מסיים לגמור את התה, והיא שואלת אם אני רוצה שנעבור אלי. כמובן שאני מסכים, ותוך מספר דקות של הליכה בגשם (ראוי לציין שמדובר בקושי בטפטוף קל, כיאה וכיאות לחורף ישראלי) אנחנו כבר אצלי, מתנשקים על הספה.
"אני אראה אותך פחות טוב, אבל עדיף" היא אומרת בזמן שהיא מורידה את המשקפיים, ואני מנשק לה את הצוואר. "נועם". אני מתחיל ללטף לה את הגב. "נועם".
"נועם, היי. מה עובר עליך?".
"אה, היי. סליחה, אני מעופף היום. נהגתי משהו כמו תשע שעות, ואני חושב שזה משפיע עלי".
"למה נהגת תשע שעות?"
"עזבי, סיפור ארוך".
נועה מתיישבת, ומזמינה עוגה. הצעיר מבין השניים קם ללכת, בעוד שהמבוגר עדיין שקוע במגזין, והאישה, שהכוס שלה כמעט ריקה, מסתכלת עלינו בספק עניין ספק תסכול. עכשיו אני שם לב שהיא יפה. אני חוזר לבהות בנועה, ומדליק עוד סיגריה.
"עוד אחת? זו כבר השלישית שלך או משהו"
"חופש, מותר קצת להתפרק"
ליאת יאיר ואני יושבים בנקודת תצפית על ים המלח. הרוח חמה ונעימה, יאיר מדווח שהפינג'אן קרוב לרתיחה, וליאת בדיוק מחליטה שלא צילמנו מספיק, ומתחילה לצלם כל תנועה.
"מחר אני אפגוש את נועה. אני יודע מה אתם חושבים, אבל הפעם זה באמת יקרה"
"איך אתה יודע?"
"עזבי אותו, הוא שוב הוזה. תגיד, אין לה חבר או משהו כזה?"
"היא אמרה שנפגש, אז נפגש. ומה קשור החבר הזה עכשיו? היא אמרה שזה כנראה יהיה משהו קצר, וחוץ מזה, זה לא רק בשביל זה, אני סתם מתגעגע אליה. זה יהיה אדיר. בטח נפגש באיזה מקום אינטימי כזה בתל-אביב, נשתה קפה ונדבר על שירה, ועל הספר של מאיר שלו שהיא קוראת. היא תספר על הצבא, ואני על הטיול, ובעיקר נחייך הרבה. אולי היא גם תגיד שהיא התגעגעה אלי, ושהיא נפרדה מהחבר הזה שלה"
"לא אמרת שזה לא בשביל זה?"
"אל תפריע, בדיוק מגיע החלק הכי טוב"
"אחר כך נלך אליה, נראה סרט טוב. החדר שלה יהיה מבולגן, כמו תמיד, ואז אני אנשק אותה על הצוואר."
"אני לא רוצַה לשמוע את זה. תדלג. ידה ידה ו..."
"נרדם מחובקים. קודם היא, ואחר כך אני. ובבוקר היא תכין לי חביתה טובה, ואז תנשק אותי, ותלך לבסיס. אני אצא משם חצי שעה אחר כך."
עכשיו גם המבוגר כבר לא שם בשביל לבהות במגזין. האישה היפה עדיין יושבת, מסתכלת עלי בצורה מוזרה, אבל לצערי הכוס שלה כבר ריקה. אני שם לב שנועה לא יושבת מולי, ושהיא השאירה ספר על השולחן. זכור לי במעומעם שהיא אמרה משהו על מתנה לכבוד סיום הלימודים. הספר הוא של איזה משורר שמעולם לא שמעתי עליו. אני פותח בעמוד רנדומלי, שיר בשם "יחס הפוך", וקורא שוב ושוב את השורות:
"את פה, אבל לא איתי.
ואני לא איתך
וגם לא ממש כאן ועכשיו,
אלא שם בחלום, בפגישה
שבניתי לי בדמיוני."
גם האישה כבר הלכה. המלצרית מבקשת ממני, כנראה בפעם החמישית, לצאת מהמקום. אני יוצא לטפטוף המציק שבחוץ ומדליק עוד סיגריה.