פחד גבהים תל אביבי
א.
אני יורד מהאוטובוס בקינג ג'ורג' מול מצודת זאב, ומבקש מהנהג שיפתח את תא המטען כדי שאוכל להוציא את האופניים, מהסוג המתקפל, ותוך רגע אני כבר עליהן, רוכב במורד הרחוב, עובר את הכביש ופונה שמאלה. מעבר לפינה המון אנשים מקובצים בתחתית הבניין, ושני רכבי משטרה מהבהבים באורות מסנוורים מול הרחוב החשוך. אני מגביר את הקצב, מתנשף אני מגיע לקצה ההמון, יורד מהאופניים ושואל "מה קרה?", מישהו מצביע לכיוון המדרכה ושותק.
אני מפנה את ראשי ורואה אותה שוכבת שם, נראית שלווה, תווי פניה עדינים, אני מעביר את היד בליטוף עדין על הלחי. התעוררתי בלי דפיקות הלב החזקות והזיעה, בלי צעקות. מסביבי שקט, שקט מדי בשבילי, שלושה קירות לבנים וארון, באחד הקירות חלון גדול ודרכו אפשר לראות שמיים, וגם היא ישנה בשקט מדי, אין קול שיפר את השתיקה, אין מילים. אני רוצה להעיר אותה, אבל לא מוצא טעם, מה אוכל להגיד לה שלא יבהיל אותה יותר מדי?
אני קם מהמיטה בשקט, הולך להשתין, אולי זה יסיח את דעתי לקצת, ואז ניגש למטבח החשוך (מתישהו נאלץ לתקן את האור הדפוק הזה), ומוזג לעצמי כוס מים. דממה. אני חוזר למיטה, נכנס בין הסדין לשמיכה לידה, והיא מחבקת אותי מתוך שינה.
בבוקר אני קם כשהיא עוד ישנה, הפעם לא אחבק אותה לפני שאלך, אין למה להפריע לשינה הזו.
ב.
אני לא יודע איך עבר היום, העייפות כנראה טשטשה את הזמן, ויכול להיות שרוב היום עבר בבהייה מהחלון, או בהליכות חוזרות ונשנות להכין תה או למלא את הבקבוק במים. אבל היום נגמר, ואני שוב על האוטובוס, מחכה שהנסיעה תעבור כבר, שהפקקים המקוללים האלה יגמרו. נמאס לי מהזמן הארוך שזה לוקח, אז אני יורד בארלוזרוב ומחליט לרכב את שאר המרחק. כשאני מגיע לבניין אני כבר מתנשף מהמאמץ, והחום הזה לא עוזר, אבל בכל זאת אני עולה את המדרגות שתיים-שתיים, קצת כי כבר אין לי סבלנות, וקצת כי ככה זה יותר קל על הרגליים. אני פותח את הדלת ורואה אותה מניפה את עצמה מעבר למעקה של המרפסת. אני רץ לשם ומסתכל למטה, הדמעות מונעות ממני לראות.
הפעם יש קצת דפיקות לב וקצת זיעה, אין צעקות, אז היא לא התעוררה. כבר קצת מואר מבעד לחלון שמאחורי. אני מנסה לחזור לישון, אבל אין אף תנוחה שנוחה לי, ואחרי כמה דקות של התגלגלויות והסתובבויות אני מחליט להפסיק לנסות, וקם שוב.
נראה שהפעם מים לא יספיקו, אז אני מרתיח קומקום להכין לעצמי תה, ובזמן שהוא מנסה לרתוח, אני הולך לסלון, מתיישב על הספה, וקם מיד חזרה. הולך הלוך ושוב בסלון. המים רתחו כבר מזמן, אז אני מדליק את הקומקום בשנית, מתיישב ליד השולחן ומנסה לקרוא, מחליט שחשוך מדי ועובר לסלון, רק כדי לגלות שהספר משעמם. אני מחליט למזוג את המים לכוס התה למרות שהם לא רותחים ממש, מערבב, ממש מערבב, ואז מתיישב לשתות בסלון. בדלת הזכוכית למרפסת אני רואה את ההשתקפות שלי מסתכלת פנימה, ומיד מוריד את המבט, שלא תראה אותי מסתכל לשם. אני לוגם מהתה בשתיקה, מנסה להישאר לשבת עוד קצת, וכשאני לא מצליח, אני מכריח את עצמי לחזור לחדר השינה, להסתכל עליה שקועה עמוק בשינה.
כשאני חוזר לסלון אני כבר לא מצליח לעצור את עצמי, פותח את דלת ההזזה, ויוצא למרפסת. למרות היום החם שהיה האוויר קריר, קצת דמעות בעיניים, כנראה מהרוח, ואז אני נשען על המעקה ומביט מטה. סחרחורת תוקפת אותי, הידיים מחזיקות חזק את המעקה, רק לא ליפול, רק לא ליפול, לבסוף אני מושך את עצמי חזרה אל החדר וסוגר את הדלת בבהלה. נדמה לי שזה עשה מספיק רעש כדי להעיר אותה, אבל ליתר בטחון אני מצליח לשפוך את כוס התה בעוצמה על הרצפה בעודי מתיישב על הספה.
היא יוצאת מהחדר במבט, שברור ממנו שהיא עדיין לא הצליחה לפתוח את העיניים, באה לשבת לידי על הספה, מחבקת אותי ומסתכלת. לאחר שנייה של שקט בלתי נסבל אני שואל אותה "מה?", היא לא עונה. "מה?", והיא שותקת.
"על מה את חושבת?"
"מה אתה רוצה ממני?"
"טוב לך?"
"למה אתה חוקר אותי?"
אני בוכה והיא מחבקת אותי בשקט.
אנחנו נרדמים על הספה – אולי בבוקר לא אזכור שום דבר מכל זה.
א.
אני יורד מהאוטובוס בקינג ג'ורג' מול מצודת זאב, ומבקש מהנהג שיפתח את תא המטען כדי שאוכל להוציא את האופניים, מהסוג המתקפל, ותוך רגע אני כבר עליהן, רוכב במורד הרחוב, עובר את הכביש ופונה שמאלה. מעבר לפינה המון אנשים מקובצים בתחתית הבניין, ושני רכבי משטרה מהבהבים באורות מסנוורים מול הרחוב החשוך. אני מגביר את הקצב, מתנשף אני מגיע לקצה ההמון, יורד מהאופניים ושואל "מה קרה?", מישהו מצביע לכיוון המדרכה ושותק.
אני מפנה את ראשי ורואה אותה שוכבת שם, נראית שלווה, תווי פניה עדינים, אני מעביר את היד בליטוף עדין על הלחי. התעוררתי בלי דפיקות הלב החזקות והזיעה, בלי צעקות. מסביבי שקט, שקט מדי בשבילי, שלושה קירות לבנים וארון, באחד הקירות חלון גדול ודרכו אפשר לראות שמיים, וגם היא ישנה בשקט מדי, אין קול שיפר את השתיקה, אין מילים. אני רוצה להעיר אותה, אבל לא מוצא טעם, מה אוכל להגיד לה שלא יבהיל אותה יותר מדי?
אני קם מהמיטה בשקט, הולך להשתין, אולי זה יסיח את דעתי לקצת, ואז ניגש למטבח החשוך (מתישהו נאלץ לתקן את האור הדפוק הזה), ומוזג לעצמי כוס מים. דממה. אני חוזר למיטה, נכנס בין הסדין לשמיכה לידה, והיא מחבקת אותי מתוך שינה.
בבוקר אני קם כשהיא עוד ישנה, הפעם לא אחבק אותה לפני שאלך, אין למה להפריע לשינה הזו.
ב.
אני לא יודע איך עבר היום, העייפות כנראה טשטשה את הזמן, ויכול להיות שרוב היום עבר בבהייה מהחלון, או בהליכות חוזרות ונשנות להכין תה או למלא את הבקבוק במים. אבל היום נגמר, ואני שוב על האוטובוס, מחכה שהנסיעה תעבור כבר, שהפקקים המקוללים האלה יגמרו. נמאס לי מהזמן הארוך שזה לוקח, אז אני יורד בארלוזרוב ומחליט לרכב את שאר המרחק. כשאני מגיע לבניין אני כבר מתנשף מהמאמץ, והחום הזה לא עוזר, אבל בכל זאת אני עולה את המדרגות שתיים-שתיים, קצת כי כבר אין לי סבלנות, וקצת כי ככה זה יותר קל על הרגליים. אני פותח את הדלת ורואה אותה מניפה את עצמה מעבר למעקה של המרפסת. אני רץ לשם ומסתכל למטה, הדמעות מונעות ממני לראות.
הפעם יש קצת דפיקות לב וקצת זיעה, אין צעקות, אז היא לא התעוררה. כבר קצת מואר מבעד לחלון שמאחורי. אני מנסה לחזור לישון, אבל אין אף תנוחה שנוחה לי, ואחרי כמה דקות של התגלגלויות והסתובבויות אני מחליט להפסיק לנסות, וקם שוב.
נראה שהפעם מים לא יספיקו, אז אני מרתיח קומקום להכין לעצמי תה, ובזמן שהוא מנסה לרתוח, אני הולך לסלון, מתיישב על הספה, וקם מיד חזרה. הולך הלוך ושוב בסלון. המים רתחו כבר מזמן, אז אני מדליק את הקומקום בשנית, מתיישב ליד השולחן ומנסה לקרוא, מחליט שחשוך מדי ועובר לסלון, רק כדי לגלות שהספר משעמם. אני מחליט למזוג את המים לכוס התה למרות שהם לא רותחים ממש, מערבב, ממש מערבב, ואז מתיישב לשתות בסלון. בדלת הזכוכית למרפסת אני רואה את ההשתקפות שלי מסתכלת פנימה, ומיד מוריד את המבט, שלא תראה אותי מסתכל לשם. אני לוגם מהתה בשתיקה, מנסה להישאר לשבת עוד קצת, וכשאני לא מצליח, אני מכריח את עצמי לחזור לחדר השינה, להסתכל עליה שקועה עמוק בשינה.
כשאני חוזר לסלון אני כבר לא מצליח לעצור את עצמי, פותח את דלת ההזזה, ויוצא למרפסת. למרות היום החם שהיה האוויר קריר, קצת דמעות בעיניים, כנראה מהרוח, ואז אני נשען על המעקה ומביט מטה. סחרחורת תוקפת אותי, הידיים מחזיקות חזק את המעקה, רק לא ליפול, רק לא ליפול, לבסוף אני מושך את עצמי חזרה אל החדר וסוגר את הדלת בבהלה. נדמה לי שזה עשה מספיק רעש כדי להעיר אותה, אבל ליתר בטחון אני מצליח לשפוך את כוס התה בעוצמה על הרצפה בעודי מתיישב על הספה.
היא יוצאת מהחדר במבט, שברור ממנו שהיא עדיין לא הצליחה לפתוח את העיניים, באה לשבת לידי על הספה, מחבקת אותי ומסתכלת. לאחר שנייה של שקט בלתי נסבל אני שואל אותה "מה?", היא לא עונה. "מה?", והיא שותקת.
"על מה את חושבת?"
"מה אתה רוצה ממני?"
"טוב לך?"
"למה אתה חוקר אותי?"
אני בוכה והיא מחבקת אותי בשקט.
אנחנו נרדמים על הספה – אולי בבוקר לא אזכור שום דבר מכל זה.