ציור
במרכז הציור שולחן קפה נמוך, בצבע חום, ועליו מונחים ספרים, רובם דקים, נדמה לי שאלו ספרי שירה. העיניים, שלי לפחות, נמשכות אל הראשון שבהם, שמונח פתוח ומופנה לכיווני, אבל אינני מצליח להתמקד במילים. כמו בעל כורחי אני נאלץ להביט מסביב.
בקצה הימני אני רואה מעט כחול בהיר, לשמאלו לבן של קיר, ומתחתיו עציץ, שהעלים בו פונים ימינה בצורה שנראית מעט לא הגיונית, ונראים מעט מטושטשים. אחר כך מאוורר. כמעט אפשר לראות את הלחות.
ניסיתי להשהות את התיאור של הדמות שבמרכז התמונה שאני רואה, מחשש שלא אוכל לתאר אותה בדיוק מספיק, אבל העיניים לא מסוגלות להתחמק יותר. העיניים שלה תופסות את המבט שלי ראשונות, הן נראות כאילו הן מסתכלות על נקודה מעט לשמאלו של הצופה בתמונה, שבמקרה זה הוא אני, כאילו שהיא מנסה להתרכז בפרט מסוים שאינה יכולה לראות. קמט קטן בין הגבות, כזה שמתחשק להעביר עליו את האצבע כדי להרגיעו, מראה שהיא אינה מרוצה מדבר מה.
בניגוד לעיניים המרוכזות, על פיה נסוך חיוך קטן, קצת מופתע אולי, אבל נדמה שהוא מביע שביעות רצון. החיוך יפה, ונראה לי שהוא גורם לי לחייך בחזרה, אבל הוא נראה קצת חדש לה, אינני יודע אם זה כי הפנים הללו רגילות לצחוק מתגלגל, כזה שבו הפה נפתח לחיוך גדול יותר כדי לאפשר לו לצאת, או כי הן רגילות דווקא להיות קודרות יותר, לפחות במעט. בין כך ובין כך, החיוך נמצא שם, מוסיף לאווירה הקלילה (קלילה אינה המילה הנכונה כאן. הציור בבירור חיובי, נראה שהוא צויר מתוך הנאה, אבל משהו בחום הזה לא מאפשר לדברים להיות קלילים. ואולי פשוט אינני יכול לתאר זאת במילים, כך שאאלץ להשאיר את ההכרעה הזאת למביט אחרי).
משמאל אני רואה דלת פתוחה, ומעבר לה חדר שינה קטן. על המיטה סדין אדום, עליו שמיכה דקה, וגיטרה שוכבת בה, צווארה מונח בעדינות, כמעט רפוי, על הכרית, כאילו עייפה מנגינה רצופה. ומאחורי המיטה שידה ומנורת קריאה, ועוד ספר, שגם הפעם אינני מצליח לזהות את הכתוב בו.
הדפיקה בדלת הפריעה לריכוז שלה, והקול ששמעה הפסיק לדבר. היא הניחה את המכחול על השולחן הנמוך, הביטה פעם נוספת בציור, שעדיין לא היה בדיוק כפי שרצתה, אבל התקדם בכיוון הנכון, ונעלמה מטווח הראייה.
במרכז הציור שולחן קפה נמוך, בצבע חום, ועליו מונחים ספרים, רובם דקים, נדמה לי שאלו ספרי שירה. העיניים, שלי לפחות, נמשכות אל הראשון שבהם, שמונח פתוח ומופנה לכיווני, אבל אינני מצליח להתמקד במילים. כמו בעל כורחי אני נאלץ להביט מסביב.
בקצה הימני אני רואה מעט כחול בהיר, לשמאלו לבן של קיר, ומתחתיו עציץ, שהעלים בו פונים ימינה בצורה שנראית מעט לא הגיונית, ונראים מעט מטושטשים. אחר כך מאוורר. כמעט אפשר לראות את הלחות.
ניסיתי להשהות את התיאור של הדמות שבמרכז התמונה שאני רואה, מחשש שלא אוכל לתאר אותה בדיוק מספיק, אבל העיניים לא מסוגלות להתחמק יותר. העיניים שלה תופסות את המבט שלי ראשונות, הן נראות כאילו הן מסתכלות על נקודה מעט לשמאלו של הצופה בתמונה, שבמקרה זה הוא אני, כאילו שהיא מנסה להתרכז בפרט מסוים שאינה יכולה לראות. קמט קטן בין הגבות, כזה שמתחשק להעביר עליו את האצבע כדי להרגיעו, מראה שהיא אינה מרוצה מדבר מה.
בניגוד לעיניים המרוכזות, על פיה נסוך חיוך קטן, קצת מופתע אולי, אבל נדמה שהוא מביע שביעות רצון. החיוך יפה, ונראה לי שהוא גורם לי לחייך בחזרה, אבל הוא נראה קצת חדש לה, אינני יודע אם זה כי הפנים הללו רגילות לצחוק מתגלגל, כזה שבו הפה נפתח לחיוך גדול יותר כדי לאפשר לו לצאת, או כי הן רגילות דווקא להיות קודרות יותר, לפחות במעט. בין כך ובין כך, החיוך נמצא שם, מוסיף לאווירה הקלילה (קלילה אינה המילה הנכונה כאן. הציור בבירור חיובי, נראה שהוא צויר מתוך הנאה, אבל משהו בחום הזה לא מאפשר לדברים להיות קלילים. ואולי פשוט אינני יכול לתאר זאת במילים, כך שאאלץ להשאיר את ההכרעה הזאת למביט אחרי).
משמאל אני רואה דלת פתוחה, ומעבר לה חדר שינה קטן. על המיטה סדין אדום, עליו שמיכה דקה, וגיטרה שוכבת בה, צווארה מונח בעדינות, כמעט רפוי, על הכרית, כאילו עייפה מנגינה רצופה. ומאחורי המיטה שידה ומנורת קריאה, ועוד ספר, שגם הפעם אינני מצליח לזהות את הכתוב בו.
הדפיקה בדלת הפריעה לריכוז שלה, והקול ששמעה הפסיק לדבר. היא הניחה את המכחול על השולחן הנמוך, הביטה פעם נוספת בציור, שעדיין לא היה בדיוק כפי שרצתה, אבל התקדם בכיוון הנכון, ונעלמה מטווח הראייה.