ריצה
הוא רץ ברחבי המשרד, מחפש מישהו שיאמר לו משהו מעניין. משהו שיצליח להסיט את תשומת ליבו מהמחשבה הזו שטורדת אותו עכשיו, גרפית מתמיד, כאילו נדבק ממנה במחשבות החזותיות שלה, והצבעים העזים הנשפכים צובעים עכשיו את כל מוחו. (ולמרות שאמר פעם שהכל, הכל אפור, הוא חושב עכשיו שלא זה הצבע בו התכוון לצבוע את כל האפור הזה).
היינו מצפים שהאנשים סביבו ידאגו, יתהו מה זה נכנס בו, ושלח אותו להסתובב בקצב מסחרר בין החדרים, לזרוק משפטים לא ברורים לחלל האוויר, ואז לצאת במהירות שבה נכנס, עוצר עצמו מלבכות, לא מצליח לעצור את עצמו מלהמשיך לבהות בתמונה הזו שלא יוצאת מראשו. אבל הוא כבר הרגיל אותם לשיטוטים כאלה, מתונים יותר אומנם, אך בעיניהם זה אותו הדבר, ואף אחד לא שואל אותו מה קרה, למה הוא רץ.
הצבע האדום שוטף הכל. הוא יוצא מהבניין כמעט בריצה, עכשיו כבר בוכה, וכשמבין שלא יצליח לדחוק את המחשבה מראשו, מחליט להתקשר אליה, לספר לה שהוא רואה את החתך ביד שלה שלא היה, את הדם המתפשט ברחבי האמבטיה.
מספר לה בין הדמעות, שלמרות כל זה עדיין שקטות בהרבה ביחס לשלה, כמה המחשבה הזו בלתי נסבלת.
אבל למה חשב על כל זה עכשיו? והרי עברו כבר כל כך הרבה חודשים, והאדום כבר דהה שוב לאפור, וכבר הבין מזמן שאם הייתה אי פעם על הסף הזה, היה זה לפני שנים, והחרדה הזו מנותקת ממנה.
הוא מוריד את המים בשירותים, ורק אז מבחין סופסוף שמימינו יש אמבטיה.
הוא מתיישב על שפת האמבטיה, מרגיע את הנשימה, ואז מוריד את הבגדים, משליך אותם על הרצפה, ונעמד בתוכה, תוהה האם היא עדיין עובדת.
אחר כך כל מה שיש זה קור המים על גופו. הוא רועד.
הוא לא יודע כמה זמן עמד שם מתחת למים, אבל כשהוא יוצא מהשירותים חזרה לבית הקפה, בגדיו ספוגים והוא מרגיש, בפעם הראשונה זה זמן רב, רענן.
הוא רץ ברחבי המשרד, מחפש מישהו שיאמר לו משהו מעניין. משהו שיצליח להסיט את תשומת ליבו מהמחשבה הזו שטורדת אותו עכשיו, גרפית מתמיד, כאילו נדבק ממנה במחשבות החזותיות שלה, והצבעים העזים הנשפכים צובעים עכשיו את כל מוחו. (ולמרות שאמר פעם שהכל, הכל אפור, הוא חושב עכשיו שלא זה הצבע בו התכוון לצבוע את כל האפור הזה).
היינו מצפים שהאנשים סביבו ידאגו, יתהו מה זה נכנס בו, ושלח אותו להסתובב בקצב מסחרר בין החדרים, לזרוק משפטים לא ברורים לחלל האוויר, ואז לצאת במהירות שבה נכנס, עוצר עצמו מלבכות, לא מצליח לעצור את עצמו מלהמשיך לבהות בתמונה הזו שלא יוצאת מראשו. אבל הוא כבר הרגיל אותם לשיטוטים כאלה, מתונים יותר אומנם, אך בעיניהם זה אותו הדבר, ואף אחד לא שואל אותו מה קרה, למה הוא רץ.
הצבע האדום שוטף הכל. הוא יוצא מהבניין כמעט בריצה, עכשיו כבר בוכה, וכשמבין שלא יצליח לדחוק את המחשבה מראשו, מחליט להתקשר אליה, לספר לה שהוא רואה את החתך ביד שלה שלא היה, את הדם המתפשט ברחבי האמבטיה.
מספר לה בין הדמעות, שלמרות כל זה עדיין שקטות בהרבה ביחס לשלה, כמה המחשבה הזו בלתי נסבלת.
אבל למה חשב על כל זה עכשיו? והרי עברו כבר כל כך הרבה חודשים, והאדום כבר דהה שוב לאפור, וכבר הבין מזמן שאם הייתה אי פעם על הסף הזה, היה זה לפני שנים, והחרדה הזו מנותקת ממנה.
הוא מוריד את המים בשירותים, ורק אז מבחין סופסוף שמימינו יש אמבטיה.
הוא מתיישב על שפת האמבטיה, מרגיע את הנשימה, ואז מוריד את הבגדים, משליך אותם על הרצפה, ונעמד בתוכה, תוהה האם היא עדיין עובדת.
אחר כך כל מה שיש זה קור המים על גופו. הוא רועד.
הוא לא יודע כמה זמן עמד שם מתחת למים, אבל כשהוא יוצא מהשירותים חזרה לבית הקפה, בגדיו ספוגים והוא מרגיש, בפעם הראשונה זה זמן רב, רענן.