שיווי משקל
היא מסתובבת בסיבובים איטיים, התנועות בשליטה, יד-רגל-יד, אבל הסיבובים מתגברים, התנועות מתקצרות ונהיות דחופות יותר, ואני בוהה בה מהופנט, תוהה מה הכוח הדוחף אותה, מה מניע אותה בקצב כזה. יד-רגל-יד-רגל-יד. אני רוצה לשאול אותה למה היא מסתובבת, אך המילים לא יוצאות, הקצב עולה, יד-רגל-תמונה-חושך-אור-יד, אני מתחיל להרגיש בחילה, ומתחבא מאחורי הגיטרה.
אבל אני רוצה להבין – לא, אני חייב להבין – אני מנסה שוב לשאול, אבל במקום מילים הידיים שלי מגבירות את הקצב, כמו מנסות להתאים למהירות ההולכת וגוברת של הסיבובים, חושך-אור-תמונה-חושך-קיר-יד. נדמה לי שכל זה כבר קרה פעם, שהייתי אמור לזכור משהו, אבל אני מרוכז מדי בסיבובים מכדי לזכור, והיא רק מגבירה עוד יותר.
הראש שלי כבר מסתובב איתה, קיר-חושך-תמונה-אור-קיר, לרגע נדמה שבשטיח כבר נפער בור קטן, ועוד רגע היא תיבלע בתוכו. אבל מיד אחר כך זה כבר נשכח, עכשיו אני לא מצליח לנשום, היא עוצמת עיניים, יד-רגל-יד, אני משוכנע שעוד רגע היא תיפול, אני צועק לה שזה מהר מדי, היא צועקת משהו חזרה, הידיים שלי זזות מהר יותר, כמו מתאימות לקצב המילים, והיא מגבירה בהתאם.
אני מזנק מהכסא, משוכנע שהפעם אספיק, אבל היא כבר על הרצפה, דמעות זולגות על לחיי, זיעה על שלה. חושך.
ואז מחיאות כפיים. היא שמה את הכתף שלה מתחת לזרוע שלי ומרימה אותי, הראש שלי עדיין מסתובב, ונדמה לי שעוד רגע אקיא, היא קדה איתי קידה, והרעש מתגבר.
"נפלתְ" אני מגמגם.
"שוב שכחת" היא לוחשת, ומלטפת אותי על הלחי, אני עוצם עיניים ומנסה לנשום, אבל הדופק עדיין גבוה – נדמה לי שאני נופל.
היא מסתובבת בסיבובים איטיים, התנועות בשליטה, יד-רגל-יד, אבל הסיבובים מתגברים, התנועות מתקצרות ונהיות דחופות יותר, ואני בוהה בה מהופנט, תוהה מה הכוח הדוחף אותה, מה מניע אותה בקצב כזה. יד-רגל-יד-רגל-יד. אני רוצה לשאול אותה למה היא מסתובבת, אך המילים לא יוצאות, הקצב עולה, יד-רגל-תמונה-חושך-אור-יד, אני מתחיל להרגיש בחילה, ומתחבא מאחורי הגיטרה.
אבל אני רוצה להבין – לא, אני חייב להבין – אני מנסה שוב לשאול, אבל במקום מילים הידיים שלי מגבירות את הקצב, כמו מנסות להתאים למהירות ההולכת וגוברת של הסיבובים, חושך-אור-תמונה-חושך-קיר-יד. נדמה לי שכל זה כבר קרה פעם, שהייתי אמור לזכור משהו, אבל אני מרוכז מדי בסיבובים מכדי לזכור, והיא רק מגבירה עוד יותר.
הראש שלי כבר מסתובב איתה, קיר-חושך-תמונה-אור-קיר, לרגע נדמה שבשטיח כבר נפער בור קטן, ועוד רגע היא תיבלע בתוכו. אבל מיד אחר כך זה כבר נשכח, עכשיו אני לא מצליח לנשום, היא עוצמת עיניים, יד-רגל-יד, אני משוכנע שעוד רגע היא תיפול, אני צועק לה שזה מהר מדי, היא צועקת משהו חזרה, הידיים שלי זזות מהר יותר, כמו מתאימות לקצב המילים, והיא מגבירה בהתאם.
אני מזנק מהכסא, משוכנע שהפעם אספיק, אבל היא כבר על הרצפה, דמעות זולגות על לחיי, זיעה על שלה. חושך.
ואז מחיאות כפיים. היא שמה את הכתף שלה מתחת לזרוע שלי ומרימה אותי, הראש שלי עדיין מסתובב, ונדמה לי שעוד רגע אקיא, היא קדה איתי קידה, והרעש מתגבר.
"נפלתְ" אני מגמגם.
"שוב שכחת" היא לוחשת, ומלטפת אותי על הלחי, אני עוצם עיניים ומנסה לנשום, אבל הדופק עדיין גבוה – נדמה לי שאני נופל.