שיחה מזוהה
א.
בבסיס שבו שרתנו לא הייתה קליטה. כל המכשירים השונים, הדגמים החדשים והמושקעים, נהיו חסרי חיים, וכמו היינו לפני שנים, תור ארוך היה משתרך ליד הטלפון הציבורי היחיד שהיה במצב תקין. טלפון יחיד, ומספר יחיד שהולך איתו.
הוא שרת יחד איתי. הוא ואני שמרנו יחד, היינו הולכים יחד להופעות, היינו מדברים על ספרים ומוסיקה. ואני והוא היינו מתקשרים לספיר.
ב.
אני הכרתי את ספיר כבר מימי בית הספר היסודי. שנינו היינו באותה תנועת נוער, ולמשך תקופה בתיכון גם הסתובבנו עם אותם החברים. לרגעים נדמה היה שכמעט והיינו קרובים.
אבל עולם כמנהגו נהג ודרכינו נפרדו. לאורך השנים היינו גם מתראים לעיתים, אבל לרוב אני הייתי מתקשר מזמן לזמן, והיינו מדברים כאילו היה זה פנים אל פנים.
ג.
באותו זמן הוא היה בתקופה די בודדה, בדיוק אחרי פרידה קשה. השמירות במדבר, כשסביבו רק הרים בגוונים שונים של חול, והשמש היוצרת משחקים של צל על צלע ההר שממול, היו מהדברים הבודדים שציננו את הלהט שטרד את מנוחתו. (אני הייתי משתגע מרוב מחשבות באותן השמירות. מריץ שוב ושוב סיפורים בוריאציות שונות, ולא מוצא מנוח).
יצאנו שבת, אחרי שבועיים בבסיס, והחלטתי שצריך להכיר לו אנשים חדשים. היה איזה מפגש מחזור, וזה בדיוק התאים.
הם נפגשו. היא חייכה את החיוך הקבוע שלה, והוא היה מתוח ועצבני כתמיד, אבל נראה היה שהם נהנים, ואני הייתי עסוק בעניינים אחרים.
ד.
האובססיה הכתה בו קשות. הוא היה מדבר עליה בלהט, לא מוכן להרפות. הסיכוי להכיר אותה באמת, הסיכוי שגם היא תרצה, היו חזקים ממנו.
תוך זמן קצר הוא היה מבלה כל רגע פנוי בתור לטלפון הציבורי. הוא זכר את המספר מתוך שינה, הוא זמזם את הפנטון שלה (איזו מנגינה מציקה), והיא, כמובן, הפסיקה לענות כבר אחרי השיחה הראשונה.
ה.
כשאני התקשרתי בפעם הראשונה, זה היה רק כדי להתנצל בשמו. להסביר שהוא בתקופה קשה, שאין לו כוונה רעה, ושהוא לא מתכוון להציק.
היא לא ענתה. הפנטון המעיק שר לי איזה שיר אהבה.
הפעם השנייה הייתה אחרי שבוע, ונועדה רק כדי להסביר שהוא זה שמתקשר, ולא אני.
ו.
הפעם השלישית, הרביעית והחמישית היו כבר כולן באותו היום. אחת כדי להתנצל שכעסתי, השנייה בתקווה שתענה וסתם נדבר, והשלישית כדי לנזוף בה על זה שהיא מוותרת בין רגע על שנים של הכרות.
אחרי זמן קצר, גם המזכירה האלקטרונית כבר הכירה את המספר, והייתה מבקשת, באדיבות, שלא נשאיר הודעה. לבסוף גם היא ניתקה.
נשארנו שנינו, אני והוא, וכל שנותר הוא המדבר ולעלות שוב לעמדה.
א.
בבסיס שבו שרתנו לא הייתה קליטה. כל המכשירים השונים, הדגמים החדשים והמושקעים, נהיו חסרי חיים, וכמו היינו לפני שנים, תור ארוך היה משתרך ליד הטלפון הציבורי היחיד שהיה במצב תקין. טלפון יחיד, ומספר יחיד שהולך איתו.
הוא שרת יחד איתי. הוא ואני שמרנו יחד, היינו הולכים יחד להופעות, היינו מדברים על ספרים ומוסיקה. ואני והוא היינו מתקשרים לספיר.
ב.
אני הכרתי את ספיר כבר מימי בית הספר היסודי. שנינו היינו באותה תנועת נוער, ולמשך תקופה בתיכון גם הסתובבנו עם אותם החברים. לרגעים נדמה היה שכמעט והיינו קרובים.
אבל עולם כמנהגו נהג ודרכינו נפרדו. לאורך השנים היינו גם מתראים לעיתים, אבל לרוב אני הייתי מתקשר מזמן לזמן, והיינו מדברים כאילו היה זה פנים אל פנים.
ג.
באותו זמן הוא היה בתקופה די בודדה, בדיוק אחרי פרידה קשה. השמירות במדבר, כשסביבו רק הרים בגוונים שונים של חול, והשמש היוצרת משחקים של צל על צלע ההר שממול, היו מהדברים הבודדים שציננו את הלהט שטרד את מנוחתו. (אני הייתי משתגע מרוב מחשבות באותן השמירות. מריץ שוב ושוב סיפורים בוריאציות שונות, ולא מוצא מנוח).
יצאנו שבת, אחרי שבועיים בבסיס, והחלטתי שצריך להכיר לו אנשים חדשים. היה איזה מפגש מחזור, וזה בדיוק התאים.
הם נפגשו. היא חייכה את החיוך הקבוע שלה, והוא היה מתוח ועצבני כתמיד, אבל נראה היה שהם נהנים, ואני הייתי עסוק בעניינים אחרים.
ד.
האובססיה הכתה בו קשות. הוא היה מדבר עליה בלהט, לא מוכן להרפות. הסיכוי להכיר אותה באמת, הסיכוי שגם היא תרצה, היו חזקים ממנו.
תוך זמן קצר הוא היה מבלה כל רגע פנוי בתור לטלפון הציבורי. הוא זכר את המספר מתוך שינה, הוא זמזם את הפנטון שלה (איזו מנגינה מציקה), והיא, כמובן, הפסיקה לענות כבר אחרי השיחה הראשונה.
ה.
כשאני התקשרתי בפעם הראשונה, זה היה רק כדי להתנצל בשמו. להסביר שהוא בתקופה קשה, שאין לו כוונה רעה, ושהוא לא מתכוון להציק.
היא לא ענתה. הפנטון המעיק שר לי איזה שיר אהבה.
הפעם השנייה הייתה אחרי שבוע, ונועדה רק כדי להסביר שהוא זה שמתקשר, ולא אני.
ו.
הפעם השלישית, הרביעית והחמישית היו כבר כולן באותו היום. אחת כדי להתנצל שכעסתי, השנייה בתקווה שתענה וסתם נדבר, והשלישית כדי לנזוף בה על זה שהיא מוותרת בין רגע על שנים של הכרות.
אחרי זמן קצר, גם המזכירה האלקטרונית כבר הכירה את המספר, והייתה מבקשת, באדיבות, שלא נשאיר הודעה. לבסוף גם היא ניתקה.
נשארנו שנינו, אני והוא, וכל שנותר הוא המדבר ולעלות שוב לעמדה.