*
רק תסתכלו על הנוף הזה, ההשתקפות של העצים במים, הבתים הבנויים על עמודים למקרה של הצפה של הנהר, והנה גם כמה כלבים רצים על החוף. עכשיו כבר רואים בצד ימין את המוכרת מהחנות. ניר, צהריים טובים! מה שלומך היום? הוא עונה לה בצעקה בלי להפסיק לחתור במעלה הנהר. כשהוא מגיע לפנייה לפלג הקטן של הנהר שאליו הוא כיוון הוא כבר מתנשף מהמאמץ, אבל הוא ממשיך לחתור באותו הקצב ועובר בחמש דקות את המרחק שנותר. לפני חודש הוא לא ידע בכלל איך לתפעל את הקנו, אבל עכשיו הוא יורד בקלילות לחוף ומושך אחריו את הסירה. עוד כמה צעדים מהירים והוא כבר בבקתה. הדלת לא נעולה, אז הוא פשוט נכנס פנימה, מתפשט מיד ונעמד מתחת לזרם המים החמים במקלחת. קצת צפוף פה, אבל לא נורא. המים מרפים את השרירים הכואבים, אבל אולי חשוב מכך, הם מפיגים את השקט ששורר בבקתה.
כשיצא מהמקלחת הוא יתחיל את המאבק הקבוע שלו, לעצור את עצמו מלהיכנס לאינטרנט ולהתחבר חזרה לכל העולם. כל כך קשה להתנתק בימינו, לעזאזל. הוא ניסה כמה פעמים לזרוק את הטלפון לנהר, אבל המכשיר המקולל מופיע איכשהו כל פעם מחדש בתוך הבקתה. גם נראה שהחברות ממש שיפרו את האיכות של המוצרים שלהם, כי הסוללה לא נגמרת. לא ברור איך יש לו קליטה בטלפון הזה בבקתה המרוחקת הזאת, על האי הקטן הזה שבין פלגי הנהר, במדינה שאינה המדינה שלו, וללא מנוי לחברת סלולר, אבל העובדה היא שלפעמים הוא מפסיד במאבק, ולצערו זה קורה די הרבה, ואז הוא שוב בישראל, מעודכן בכל מה שקורה, לוקח חלק בויכוחים שמרגישים חסרי טעם ומדבר עם חברים שלו כאילו שום דבר לא השתנה. למעשה, חוץ מהאנשים בעבודה שממנה התפטר, והמשפחה שלו, אף אחד אחר לא יודע שהוא לא נמצא בארץ, לפחות לא פיזית.
אבל היום נראה שהוא מנצח את עצמו במאבק. הוא שרוי זמן רב בשקט מוחלט, אפילו לא ממהר להכין לעצמו כוס קפה או לפתוח את הספר שהוא קורא עכשיו. הוא לא חושב על כלום, ואנחנו יכולים בינתיים לעשות ספירת מלאי בבקתה. דרך דלת המקלחת הפתוחה אפשר לראות את המגבת האדומה התלויה, חצי מהכיור ועליו מונחת מברשת שיניים וסכין גילוח. בחדר המרכזי מיטה ועליה סדין בלבד, כיור ומספר רב של כוסות קפה לא שטופות, גיטרה העומדת שעונה על ארון קטן, ומעין בר שצמוד לחלון ועליו מספר רב של ספרים, מחברת אחת פתוחה, שני עטים, טלפון שלא מפסיק לעבוד. זהו בערך. לפעמים יש שם גם בקבוק יין כלשהו.
איכסה של סיפור! רק שעמום, חוסר בדמיון, שפה בנאלית, אין רגש, אין רעיון מעניין אחד.
רגע, אתה מדבר על הסיפור או על הדמות בסיפור?
מה?
נו, כי גם הדמות משועממת, חסרה דמיון, יש לה שפה בנאלית, לא מרגישה שום דבר ואין לה רעיון מעניין אחד.
איך אתה יודע את זה? עדיין לא כתבתי שום דיאלוג, ולא היה שום תיאור של הרגשות שלו.
כמו שאמרתי, אין לדמות שום רגש. ועל מה אתה מדבר, ברור לגמרי שהשפה שלו בנאלית, קראת איך הוא עונה למוכרת בחנות?
מה זאת אומרת קראתי?! אני כתבתי את זה.
נו, אז אתה אמור לדעת כבר שאין לדמות שלך שום רגשות, זה האפיון המרכזי שלה.
אולי הם עוד יופיעו.
מה, יש המשך לדבר הזה? ואני אמור להמשיך לקרוא? איזו סיבה יש לי להמשיך לקרוא?
מה תעשה אחרת?
חסר מה לעשות?
טוב, אז לך. אתה מפריע.
אוקי, סליחה. אני אלך.
לא משנה, כבר אין לי חשק לכתוב.
סופסוף הלכו האנשים האלה שרבים כל הזמן, שוב שקט. התחילה קצת רוח, אז העצים בחוץ זזים בצורה יפה. עוד מעט את תיכנסי לבקתה. אני עדיין איפשהו בין "תבואי כבר" ל"לא אכפת לי לחכות", אבל הוודאות שתבואי מאפשרת לי לשהות בשקט הזה עוד קצת. אולי בכל זאת אצליח הפעם, הרוח הזאת בעצים לטובתי, וגם העייפות של הגוף אחרי המאמץ. אפילו נדמה לי שהרעש של המים מהמקלחת עדיין מהדהד בתוך הראש שלי, זה לא ממש נוכח אז זה לא נחשב רמאות. טוב, אולי בכל זאת זה "תבואי כבר".
נו, יהיה הפעם תיאור שלה?
זה כאילו שאתה מתאמץ להפריע.
אני רק חושב שהגיע הזמן שתצליח פעם אחת לתאר אותה. כמה אפשר לחכות, כמה זמן אפשר להכיר דמות רק מההשפעה שלה על העולם סביבה, בלי אף תיאור שלה, בלי לראות אותה כמו שהיא אפילו פעם אחת. בלי חוויה בלתי אמצעית.
אבל ככה זה! תמיד אנחנו רק רואים את ההשפעה על הסביבה...
אתה לא חושב שאתה מתחכם יותר מדי?
אם אתה כל כך רוצה שיהיה תיאור שלה, אז תכתוב אחד.
כשנכנסה לבקתה ראתה את ניר ישן על המיטה. היא הורידה את התיק מהגב והניחה אותו ליד הגיטרה, בשקט נכנסה למיטה לידו והלכה לישון.
תגיד לי, אתה צוחק עלי?
מה?
כל כך רצית תיאור שלה, ועכשיו כל מה שאתה כותב זה משפט על זה שהיא הורידה את התיק ונכנסה לישון?!
כתבתי גם שהיא נכנסה לישון בשקט. זה אומר משהו עליה.
בחייאת. אתה יכול להודות שאתה לא מצליח לכתוב את זה?
טוב, צודק. אבל זה רק כי ניסיתי להיכנס לסגנון הכתיבה שלך.
אז תכתוב כמו שאתה רוצה.
אבל אז זה לא יהיה רציף, לא?
אולי זה יהיה מעניין, ואם לא אז נתקן את זה אחר כך.
קודם כל יש חיוך, כל השאר מטושטש. זה מזכיר קצת את החתול באליס, כי רק החיוך נראה בבירור, אבל אין שום דבר מהרשעות של החתול בחיוך שלך, רק הנאה. אחר כך את מתחילה להיראות כולך בבירור, אבל כמה רגעים אחר כך כל מה שיש זה עיניים. אני מניח שאם היו עושים אנימציה של איך שזה נראה זה היה הזוי לחלוטין, אבל ככה אני חווה את זה. רק אחרי שהעיניים עשו את ההשפעה שלהם עלי, אני מצליח לראות את כולך יחד. אני אוהב אותך.
טוב, זה באמת לא מתאים.
אבל כתבתי משהו יפה. עד שכתבתי כבר אתה חייב להרוס. זו הפסקה הראשונה שאני מכניס לסיפור.
מה לעשות, זה לא נשמע כמו סיפור. והאמת, זה גם לא נשמע אמין עם הדמות של ניר. הוא כל כך מנותק, נראה לך שברגע שהיא מגיעה הוא מוצף בצורה חריפה כל כך?
טוב, זה ברור שזה מתחבא שם מאחורי הניתוק שלו. אולי ככה הוא היה חווה את זה בעבר, או שככה הוא חווה את זה גם עכשיו רק שזה חולף מהר מדי אז הוא לא שם לב.
לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. בכל מקרה, אי אפשר לכתוב את זה פשוט ככה, זה לא מתאים.
עכשיו לי אין חשק יותר לכתוב. די, אנחנו לא מתקדמים, אולי נוותר?
בכל זאת היד נשלחה לטלפון. פייסבוק, אין שום דבר חדש, או שיש משהו חדש אבל הוא לא מעניין. אחר כך ניר שוב יוצא מהבקתה, הולך לנהר ומשליך את הטלפון. טיפה אחת שנוגעת בעור הרגל החשוף, התחושה היא כאילו הנקודה שבה הטיפה נגעה היא היחידה שקיימת. אחר כך זה הצוואר, רוח. אחר כך הזרוע, כאב קל. אחר כך ניר צועד שוב לכיוון הבקתה, היא עדיין לא הגיעה, אולי זה יהיה כבר אחרי שאלך לישון. איך הטלפון שוב הגיע לבקתה לעזאזל? אף, ריח קפה. תחת, הכיסא הלא נוח. שפתיים, לשון, גרון, קפה. ניר הולך הלוך ושוב בבקתה, כאילו שהתנועה תמלא את המחשבות החסרות, כאילו שרעש הצעדים שכמעט אינו נשמע יכול להיות תחליף לקול הפנימי, כאילו שהוא יכול להיות בצורה פשוטה כל כך נוכח בעולם. יד, קיר עץ. רגל ימין, רגל שמאל. ראש, כאב. את עוד לא כאן. ניר נשכב במיטה ועוצם את העיניים, הוא שוכב ככה בערך חצי שעה, אבל פעם בכמה דקות הוא מסתובב במיטה, מסתובב חזרה, מרים את הראש ומסתכל על דלת הכניסה, ואז חוזר לתנוחה המקורית. חושך.
שוב לא הצלחנו לתאר אותה. טוב, מחר כשנקום והיא תהיה שם.
כן, אולי זה יהיה יותר קל.
הקולות המתווכחים עדיין שם, אבל הם הולכים ונחלשים.
בכל זאת היו כמה שורות יפות, הסוף נשמע קצת כמו הנחיות בימוי במחזה. אני לא אהבתי את הסוף. טוב, אתה תמיד...אתה מגזים, לפעמים אני...קצת גנבנו...י לא?...הר...בט...מח...א...
רק תסתכלו על הנוף הזה, ההשתקפות של העצים במים, הבתים הבנויים על עמודים למקרה של הצפה של הנהר, והנה גם כמה כלבים רצים על החוף. עכשיו כבר רואים בצד ימין את המוכרת מהחנות. ניר, צהריים טובים! מה שלומך היום? הוא עונה לה בצעקה בלי להפסיק לחתור במעלה הנהר. כשהוא מגיע לפנייה לפלג הקטן של הנהר שאליו הוא כיוון הוא כבר מתנשף מהמאמץ, אבל הוא ממשיך לחתור באותו הקצב ועובר בחמש דקות את המרחק שנותר. לפני חודש הוא לא ידע בכלל איך לתפעל את הקנו, אבל עכשיו הוא יורד בקלילות לחוף ומושך אחריו את הסירה. עוד כמה צעדים מהירים והוא כבר בבקתה. הדלת לא נעולה, אז הוא פשוט נכנס פנימה, מתפשט מיד ונעמד מתחת לזרם המים החמים במקלחת. קצת צפוף פה, אבל לא נורא. המים מרפים את השרירים הכואבים, אבל אולי חשוב מכך, הם מפיגים את השקט ששורר בבקתה.
כשיצא מהמקלחת הוא יתחיל את המאבק הקבוע שלו, לעצור את עצמו מלהיכנס לאינטרנט ולהתחבר חזרה לכל העולם. כל כך קשה להתנתק בימינו, לעזאזל. הוא ניסה כמה פעמים לזרוק את הטלפון לנהר, אבל המכשיר המקולל מופיע איכשהו כל פעם מחדש בתוך הבקתה. גם נראה שהחברות ממש שיפרו את האיכות של המוצרים שלהם, כי הסוללה לא נגמרת. לא ברור איך יש לו קליטה בטלפון הזה בבקתה המרוחקת הזאת, על האי הקטן הזה שבין פלגי הנהר, במדינה שאינה המדינה שלו, וללא מנוי לחברת סלולר, אבל העובדה היא שלפעמים הוא מפסיד במאבק, ולצערו זה קורה די הרבה, ואז הוא שוב בישראל, מעודכן בכל מה שקורה, לוקח חלק בויכוחים שמרגישים חסרי טעם ומדבר עם חברים שלו כאילו שום דבר לא השתנה. למעשה, חוץ מהאנשים בעבודה שממנה התפטר, והמשפחה שלו, אף אחד אחר לא יודע שהוא לא נמצא בארץ, לפחות לא פיזית.
אבל היום נראה שהוא מנצח את עצמו במאבק. הוא שרוי זמן רב בשקט מוחלט, אפילו לא ממהר להכין לעצמו כוס קפה או לפתוח את הספר שהוא קורא עכשיו. הוא לא חושב על כלום, ואנחנו יכולים בינתיים לעשות ספירת מלאי בבקתה. דרך דלת המקלחת הפתוחה אפשר לראות את המגבת האדומה התלויה, חצי מהכיור ועליו מונחת מברשת שיניים וסכין גילוח. בחדר המרכזי מיטה ועליה סדין בלבד, כיור ומספר רב של כוסות קפה לא שטופות, גיטרה העומדת שעונה על ארון קטן, ומעין בר שצמוד לחלון ועליו מספר רב של ספרים, מחברת אחת פתוחה, שני עטים, טלפון שלא מפסיק לעבוד. זהו בערך. לפעמים יש שם גם בקבוק יין כלשהו.
איכסה של סיפור! רק שעמום, חוסר בדמיון, שפה בנאלית, אין רגש, אין רעיון מעניין אחד.
רגע, אתה מדבר על הסיפור או על הדמות בסיפור?
מה?
נו, כי גם הדמות משועממת, חסרה דמיון, יש לה שפה בנאלית, לא מרגישה שום דבר ואין לה רעיון מעניין אחד.
איך אתה יודע את זה? עדיין לא כתבתי שום דיאלוג, ולא היה שום תיאור של הרגשות שלו.
כמו שאמרתי, אין לדמות שום רגש. ועל מה אתה מדבר, ברור לגמרי שהשפה שלו בנאלית, קראת איך הוא עונה למוכרת בחנות?
מה זאת אומרת קראתי?! אני כתבתי את זה.
נו, אז אתה אמור לדעת כבר שאין לדמות שלך שום רגשות, זה האפיון המרכזי שלה.
אולי הם עוד יופיעו.
מה, יש המשך לדבר הזה? ואני אמור להמשיך לקרוא? איזו סיבה יש לי להמשיך לקרוא?
מה תעשה אחרת?
חסר מה לעשות?
טוב, אז לך. אתה מפריע.
אוקי, סליחה. אני אלך.
לא משנה, כבר אין לי חשק לכתוב.
סופסוף הלכו האנשים האלה שרבים כל הזמן, שוב שקט. התחילה קצת רוח, אז העצים בחוץ זזים בצורה יפה. עוד מעט את תיכנסי לבקתה. אני עדיין איפשהו בין "תבואי כבר" ל"לא אכפת לי לחכות", אבל הוודאות שתבואי מאפשרת לי לשהות בשקט הזה עוד קצת. אולי בכל זאת אצליח הפעם, הרוח הזאת בעצים לטובתי, וגם העייפות של הגוף אחרי המאמץ. אפילו נדמה לי שהרעש של המים מהמקלחת עדיין מהדהד בתוך הראש שלי, זה לא ממש נוכח אז זה לא נחשב רמאות. טוב, אולי בכל זאת זה "תבואי כבר".
נו, יהיה הפעם תיאור שלה?
זה כאילו שאתה מתאמץ להפריע.
אני רק חושב שהגיע הזמן שתצליח פעם אחת לתאר אותה. כמה אפשר לחכות, כמה זמן אפשר להכיר דמות רק מההשפעה שלה על העולם סביבה, בלי אף תיאור שלה, בלי לראות אותה כמו שהיא אפילו פעם אחת. בלי חוויה בלתי אמצעית.
אבל ככה זה! תמיד אנחנו רק רואים את ההשפעה על הסביבה...
אתה לא חושב שאתה מתחכם יותר מדי?
אם אתה כל כך רוצה שיהיה תיאור שלה, אז תכתוב אחד.
כשנכנסה לבקתה ראתה את ניר ישן על המיטה. היא הורידה את התיק מהגב והניחה אותו ליד הגיטרה, בשקט נכנסה למיטה לידו והלכה לישון.
תגיד לי, אתה צוחק עלי?
מה?
כל כך רצית תיאור שלה, ועכשיו כל מה שאתה כותב זה משפט על זה שהיא הורידה את התיק ונכנסה לישון?!
כתבתי גם שהיא נכנסה לישון בשקט. זה אומר משהו עליה.
בחייאת. אתה יכול להודות שאתה לא מצליח לכתוב את זה?
טוב, צודק. אבל זה רק כי ניסיתי להיכנס לסגנון הכתיבה שלך.
אז תכתוב כמו שאתה רוצה.
אבל אז זה לא יהיה רציף, לא?
אולי זה יהיה מעניין, ואם לא אז נתקן את זה אחר כך.
קודם כל יש חיוך, כל השאר מטושטש. זה מזכיר קצת את החתול באליס, כי רק החיוך נראה בבירור, אבל אין שום דבר מהרשעות של החתול בחיוך שלך, רק הנאה. אחר כך את מתחילה להיראות כולך בבירור, אבל כמה רגעים אחר כך כל מה שיש זה עיניים. אני מניח שאם היו עושים אנימציה של איך שזה נראה זה היה הזוי לחלוטין, אבל ככה אני חווה את זה. רק אחרי שהעיניים עשו את ההשפעה שלהם עלי, אני מצליח לראות את כולך יחד. אני אוהב אותך.
טוב, זה באמת לא מתאים.
אבל כתבתי משהו יפה. עד שכתבתי כבר אתה חייב להרוס. זו הפסקה הראשונה שאני מכניס לסיפור.
מה לעשות, זה לא נשמע כמו סיפור. והאמת, זה גם לא נשמע אמין עם הדמות של ניר. הוא כל כך מנותק, נראה לך שברגע שהיא מגיעה הוא מוצף בצורה חריפה כל כך?
טוב, זה ברור שזה מתחבא שם מאחורי הניתוק שלו. אולי ככה הוא היה חווה את זה בעבר, או שככה הוא חווה את זה גם עכשיו רק שזה חולף מהר מדי אז הוא לא שם לב.
לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. בכל מקרה, אי אפשר לכתוב את זה פשוט ככה, זה לא מתאים.
עכשיו לי אין חשק יותר לכתוב. די, אנחנו לא מתקדמים, אולי נוותר?
בכל זאת היד נשלחה לטלפון. פייסבוק, אין שום דבר חדש, או שיש משהו חדש אבל הוא לא מעניין. אחר כך ניר שוב יוצא מהבקתה, הולך לנהר ומשליך את הטלפון. טיפה אחת שנוגעת בעור הרגל החשוף, התחושה היא כאילו הנקודה שבה הטיפה נגעה היא היחידה שקיימת. אחר כך זה הצוואר, רוח. אחר כך הזרוע, כאב קל. אחר כך ניר צועד שוב לכיוון הבקתה, היא עדיין לא הגיעה, אולי זה יהיה כבר אחרי שאלך לישון. איך הטלפון שוב הגיע לבקתה לעזאזל? אף, ריח קפה. תחת, הכיסא הלא נוח. שפתיים, לשון, גרון, קפה. ניר הולך הלוך ושוב בבקתה, כאילו שהתנועה תמלא את המחשבות החסרות, כאילו שרעש הצעדים שכמעט אינו נשמע יכול להיות תחליף לקול הפנימי, כאילו שהוא יכול להיות בצורה פשוטה כל כך נוכח בעולם. יד, קיר עץ. רגל ימין, רגל שמאל. ראש, כאב. את עוד לא כאן. ניר נשכב במיטה ועוצם את העיניים, הוא שוכב ככה בערך חצי שעה, אבל פעם בכמה דקות הוא מסתובב במיטה, מסתובב חזרה, מרים את הראש ומסתכל על דלת הכניסה, ואז חוזר לתנוחה המקורית. חושך.
שוב לא הצלחנו לתאר אותה. טוב, מחר כשנקום והיא תהיה שם.
כן, אולי זה יהיה יותר קל.
הקולות המתווכחים עדיין שם, אבל הם הולכים ונחלשים.
בכל זאת היו כמה שורות יפות, הסוף נשמע קצת כמו הנחיות בימוי במחזה. אני לא אהבתי את הסוף. טוב, אתה תמיד...אתה מגזים, לפעמים אני...קצת גנבנו...י לא?...הר...בט...מח...א...