טרם ישאירו סימן
פעם רציתי לכתוב שירי־אחרים, להתקרב מספיק כדי לתאר ברמת דיוק עצמי ולומר כי טוב. היום אני רוצה לכתוב שירי־אחרים אחרים, דרכם כמו בהדגשת הסימטריה לשמוע הד עצמי ולומר פעמיים כי טוב. * לשמוע הד עצמי פעם רציתי לכתוב על שירים־גנובים, רעיונות טובים שהיו אך נכתבו על ידי אחרים. עכשיו כולם שירים־גנובים, נחטפים בהיסח הדעת כמו רוח פתאום מציפים ובורחים טרם ישאירו סימן. * ישאירו, ישאירו סימן הן שוב ושוב לאחר המתנה יופיעו מילים, ועימן לא פורקן, לא הבנה, מין הקלה ש אינה בדיוק רעננות, אולי יותר כמו , או אם לומר זאת ברור יותר: מעין סימן. |
רגע לפני שכחה, ביושבי שוב בבית הקפה
"הֲיִי שָלוֹם, פְּנֵי אַתְּ וּכְבָר פְּנֵי זֵכֶר.
נְדוֹד עוֹלֶה מֵאוֹב; וְעָף וְעָף" י. עמיחי "מי שאומר 'אתה' אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל שרוי הוא ועומד בזיקה" מ. בובר עוד רגע והנדידה עצמה כבר תשכח, ויקח הדבר כמה זמן שיקח, לבסוף הרי אחשוב גם אני (תביני, אהיה מוכרח) כי גם אז היו פנייך רק פְּנֵי זֵכֶר, רק אשליית האור הרך. אבל עכשיו עוד אפשר להתעקש, וגם אם אאלץ להפסיק-לבקש-קרבתך, לא לוותר על התחושה (העמומה, כמו זכרון מטושטש של חלום, אשר מופיע פתאום דווקא לעת ערב) כי היה בכך יותר מעוד סיפור, והיינו לרגע "אני-את". אנשים שמדברים לעצמם
אני מקנא באנשים שמדברים לעצמם – לי, נדמה, אין מה לומר. אני שותק – עצמי שותק בתגובה – בסוף, אחד משנינו נשבר. |